עתיק-יומין

תפיסת האלוהות באנושות

תרבויות קדומות מסבירות, חשוב שאנשים יכירו, את התודעה הפוטנציאלית, שֶׁאֵלֶיהָ הלכה האנושות. התודעה התכוונה לשכתב את ההיסטוריה. לשכתב את הפוטנציאל של ההיסטוריה. והיא הצליחה לשנות את הנבואות מההיסטוריה, שהיו עלולות להפיל את הרוח. הדבר שהאדם קורא לו אלוהים, הוא אמור לדעת הכול. אבל הרוח אשר אנשים קוראים לה אלוהים, היא לא יודעת, מה האדם הולך לעשות בבחירה חופשית. זו הסיבה שהאנושות קראה לזה מבחן. אך זה לא מבחן להומניות שבאדם. זה לא מבחן לרוח האדם. זה לא דבר שיפוטי. זה מבחן של כדור הארץ, והאדם הוא חלק מזה.

אנשים צריכים לראות עצמם, כבעלי ביטוי. בעלי מעילים לבנים, המבצעים ניסוי בתודעה, איתה הם הגיעו. במורכבות אותה הם פִּיתְּחוּ, לאורך הזמן. בה נותרו לבד, ללא הידיעה, מי הם. מה יקרה לאנשים על כדור הארץ, אשר יישארו בממד התלת ממדי? לאן זה ילך? לאן יעבור הרטט, של כדור הארץ, עם האנושות? כל זה, הוא מבחן התודעה של כדור הארץ, יחד עם האנשים.

יש את האנשים השותלים את הזרעים, והם רואים אותם צומחים שוב, וכך האנרגיה משתנה. אלו מטאפורות למה שהולך להיות. על המהות האמיתית של אלוהים, המוצגת בתוך האדם. התרבויות הקדומות מסבירות, שֶׁהַדֶּרֶךְ היחידה, אשר אפשר לראות את האלוהים, הוא דֶּרֶךְ אותם אנשים והם יודעים זאת. כך אלו הגילויים שלהם, על היותם נשמות קדומות, שליחים ועובדי אור הנושאים את החיזיון, ואת ההפעלה של תפיסת האלוהות.

תיבת האמונה

המשל הזה, לא יהיה זר לאלה ההקוראים את המאמר. רבים יקראו אותו ויבינו. הדמויות במשלים הם לעיתים קרובות גברים, אך זה לא באמת. השם של הדמות הוא שַׁחַר, אך הוא נבחר לצורך ההמחשה. הוא גם זכר וגם נקבה, ובמשל זה הוא גֶּבֶר. זה סיפור על שַׁחַר, ותיבת האמונה שלו. סיפור לִתְקוּפוֹת, המלא בְּיִעוּד. כבוד, בהגשמת השיעור, והתעוררות.

שַׁחַר, בילדותו גדל בְּמִשְׁפָּחָה אוהבת מאוד. אביו ואימו לקחו אותו, למערכת אמונה רוחנית מאורגנת. הוא נחשף לזה בגיל צעיר מאוד, וזה הפך להיות האמונה שלו. במשך שנות התבגרותו, הוא למד יותר ויותר, על כך. ובבגרותו הוא למד, להיות חלק מזה, על כך הוסבר בניוזלטר "הַמַּסְנְּנִים לְעִיצּוּב הָאֱמוּנָה".

כאשר שַׁחַר היה בוגר, הוא היה מוּשְׁקָע לחלוטין באמונה. בתיבת האמונה המאופקת, אשר במבנה הסביבה. בתוך תיבת האמונה הזו, המבנה כיבד את האלוהים. המבנה לעיתים קרובות, נחוץ עבור האנושות, כדי ליצור מערכת, שבה דברים יהיו הגיוניים עבורה.

חוקי האלוהים

דבר זה קרה, בתיבת האמונות של שַׁחַר. אביו אמר לו מוקדם על כך, שיש חוקים מסביב לאלוהים, ושַׁחַר, ראה את ההיגיון בכך. זה היה הגיוני לְשַׁחַר, כי זה היה בדיוק, כפי שהוא צִיפָּה שֶׁיִּקְרֶה מסביבו ועם חבריו.

נאמר לו דברים רבים. שקיימת תורה, עיקרון המתווה את הכללים. זה יְרַצֶּה וישמח את האלוהים, או שלא ימצא חן בעיניו, וירגיז את האלוהים. היו רְגָשׁוֹת מַנְחִים, סְבִיב מָה היה ראוי, או לא ראוי בחיים. היו כללים וחוקים, שלפיהם צריך אדם לחיות. מה שהיה לו הגיוני, כי יש בו יוּשְּׁרָה וַהֲ-גִינוּת, המקובלים על כולם.

שַׁחַר נשא אתו את כתבי הקודש. את כתבי הנביאים. הנביאים שהנחו אור בחייו, והם נשמעו הגיוניים עבורו. הוא נשא עימו, גרסת כיס שלהם כל הזמן, כדי שהוא יזכור, את מה שיש להם לומר, בזמן הפולחן, התפילה שלו. וכך היה מתפלל אליו.

תיבות אמונה אחרות

שַׁחַר, היה מרוצה מאוד מתיבת האמונה שלו. והסובבים אותו היו מרוצים משַׁחַר. אבל לתיבה היו מגבלות. הם לא היו מגבלות עבור כולם, הם היו גבולות. אביו אמר לו מפורשות, "תיזהר עם מי אתה מתחבר. כי אם הם לא נמצאים בתיבת האמונות שלנו, אם הם לא מאמינים, אז הם יכולים להיות רק לא מאמינים. אם הם לא מאמינים, יש להם את היכולת, להפוך אותך לטמא. להשפיע עליך. הם עשויים אפילו, להוציא אותך ממערכת האמונות שלך. הם מסוכנים".

שַׁחַר תמיד שאל עצמו, מי הם אלה? בילדותו הוא לא ראה אותם. כל מה שראה היו חבריו למשחקים. אבל ככל שהתבגר, הוא הבין את מה שאביו אמר. בסופו של דבר, שַׁחַר התגורר בצפון מערב ארצות הברית. בעיירה קטנה עם הורים חקלאיים. שַׁחַר מצא את ייעודו בחיים, את מה שהוא רצה לעשות, הוא היה אדם מובנה שאהב מספרים. כך הפך להיות מנהל חשבונות, אשר עבד בעסק קטן, בעיירה קטנה.

חמישים דקות נסיעה בכל יום, הובילו אותו לעיר מהחווה. הוא התבגר, ופגש את אלה, שאביו הזהיר אותו מפניהם. הקרבה אליהם הייתה, שהוא עבד במשרד עם תאים קטנים, המוקפים באותם גברים ונשים רבים.

תיבת האמונה הנבחרת בידי האלוהים

שַׁחַר הבין שהם שונים. הוא היה זהיר. הוא נזהר. הוא לא הבין מדוע, הם רצו לומר את הדברים, שהיה להם לומר, ולשאת את שם האלוהים לשווא. שַׁחַר לא הבין את ההפקרות שראה. הוא לא הבין את האי כבוד לאלוהים, שראה באישיותם. הוא לא הבין מדוע הם שותים. הוא לא הבין את הדברים, שהיו כה ברורים שלא הגיעו מאלוהים, ושלא באים מהתיבה שלו. הוא נסוג מהשונים, שלא ישבו והתפללו, שלא שרו שירים שהיו כל כך יפים, על כבוד האלוהים.

לימדו אותו על הרוע. לימדו אותו על המושג שנקרא חטא. לימדו אותו, שמי שלא האמין בתיבת האמונה שלו, לא יצליח לפגוש את האלוהים שאהב. זה היה הגיוני, עבור אלה המפרים את חוקי הַחֶבְרָה. הם גם לא מצליחים, והולכים לכלא. זה היה הגיוני לשַׁחַר, ולכל מי שסביבו לסגוד לאלוהים. כך הם חשו את אהבת האלוהים. פעם אחת, בבניין בו הוא התפלל, היה שם ריפוי פלאי, שהוא לא יכול היה להכחיש. זה היה יפה. אדם שהוא הכיר זמן רב, עם מחלה שהפכה אותו לְנָכֶה, קם, והתחיל ללכת, ולא היה זקוק יותר לעולם לכיסא.

היה זה כיסא נְכִים מדהים. ומנהיגי ארגון הפולחן והתפילה, הצביעו על כך. ואמרו שזו הוכחה, שהתיבה שלנו היא הנכונה. כי אנו הלכנו על פי התיבה שלנו, ואז דברי התוכחה החלו. אנו לא מסתכלים, על תיבות אמונה אחרות, כי אין להם את מה שיש לנו. צורת הפולחן והתפילה שלהם, אינה נכונה על פי תורתנו. הם התייחסו לפסוקים שבכתבים כהוכחה, שיש להם את האלוהים הנכון. תיבות האמונה האחרות הוטעו, וחלקן עשויות להיות אפילו רעות. ואלו היו חייו.

האירוע

שַׁחַר לא היה מרוצה מחייו, ומההליכה לעבודה שהייתה מתסכלת. בגלל אלה הסובבים אותו, שלא היו מאמינים. הוא לא התייחס אליהם. הוא לא רצה לדבר איתם. והם ידעו זאת. ואז זה קרה. כפי שהתרחש, בערך בשעה שלוש אחר הצהרים, כאשר כולם, היו ישובים בשולחן העבודה שלהם. שַׁחַר עסק במספרים. הם בקושי שמעו את זה בא. הטורנדו פגע כמו רכבת משא במהירות, ללא אזהרה.

זה התחיל לכרסם בפאתי העיר. הם שמעו את זה. לא היה זמן לעשות דבר. זה היה כל כך מהיר. זה היה כל כך גדול, ששַׁחַר יכול היה לזכור, יותר מכל דבר אחר. הצליל האימתני. רעש קורע אוזניים של ריסוק גרניט. עץ מתרסק. זכוכית מתנפצת. אנשים צורחים. הארות כבר כבו, והבניין החל לקרוס. בבת אחת, שַׁחַר ראה כמה חברים למשרד, מתרסקים לנגד עיניו. בקושי היה לו זמן, להיכנס מתחת לשולחן העבודה, כאשר התקרה קרסה, והרצפה נפתחה. שַׁחַר החליק מטה, לכיוון האדמה. האורות כבו, והכול לפתע היה שקט.

מקור הבנת האלוהים

התרבויות הקדומות מסבירות, שמה שקרה לאחר מכן, הוא המציאות. אולי זה נשמע כמשל, אבל מה שקרה אחר כך, הוא אמיתי. איך אלוהים מסתכל על האנשים? על שַׁחַר? האם אלוהים רוֹאֶה, את התיבה בה הוא נמצא? את הדעות הקדומות, של אנשים אחרים כִּשְׁגוּיוֹת? התרבויות הקדומות מסבירות, ששַׁחַר מצא את אהבת האל, בארגון הדתי שלו, שממנו הגיע. הם עצמם, לא רואים את התיבה המיתולוגית, שהאנושות יצרה סְבִיב אלוהים, שאינה הולמת. אבל כמבנה, שהיה צריך פעמים רבות, למצוא את הליבה שבפנים. לכן, לא ניתן לומר שזה לא הולם. הוא לא טעה. הוא למד את הדרך. הוא למד שֶׁבָּרוּךְ האדם המוצא את האלוהים, בכל דרך בה הוא פונה פנימה לתוכו, ורוֹאֶה את היופי, שיש לראות הנמצא בתוכו.

התרבויות הקדומות מסבירות, שאלוהים, לא רוֹאֶה פולחן לא הולם. אלוהים, לא רוֹאֶה התנהגות לא הולמת. אלוהים, לא רוֹאֶה את האדם מחפש את הליבה. אם אדם נמצא בְּאִרְגּוּן, שהליבה היא עבודת האלוהים האחד, הרוח, המקור הבריאתי, אז הוא בדרך הנכונה. אנשים עשויים לא להסכים. אנשים עשויים לומר, "אתה עושה את זה בצורה שגויה". אנשים עשויים לומר, "אתה מפספס את הנקודה". אנשים עשויים לומר, "אתה לא אמור לשים את האלוהים על תושבת ולהשתחוות.

זו הדרך להתחיל את מקור ההבנה, של מי הוא האלוהים. חלק מהאנשים חייבים ללכת, לפני שהם יכולים לרוץ, וזה חלק מהתהליך. אלה הקוראים את המאמר, הם נשמות עתיקות, שהלכו בדרך פעמים רבות. אנשים לקחו חלק בדבר מהסוג הזה. פעמים רבות יצאו לקרב. פעמים רבות בגלל עקרון הדת. כיום הם קוראים מאמר זה, חכמים יותר. בוגרים בשל כך. והם כבר לא זקוקים, לְמִבְנֶה או תיבה. מעל הכול חשוב להבין, אין שום שיפוט, ולעולם לא יהיה שיפוט, בחיפוש אחר האלוהים.

האלוהים הנמצא באדם

העולם שמעבר

לפתע הכול נַעֲשָׂה שחור, למעט המוזיקה. שַׁחַר התחיל לשמוע מוזיקה. זו לא הייתה מוזיקה, שנדרשים לה אוזניים. לשַׁחַר לא היו אוזניים באותו הרגע. כי איפה שהוא היה, הוא הבין שהוא לא חי, או שהוא לא חי כפי שהוא ידע. שַׁחַר היה חי. משהו מוזר התרחש. הוא היה בְּמָקוֹם, שהוא לא מנהרה. זו לא הייתה מערה. זה היה שביל. נתיב שנפתח. הכול מסביבו היה חשוך, אבל הוא יכול היה לשמוע את המוזיקה. המוזיקה, לא הייתה ממש מוזיקה. הייתה זאת אנרגיית שְׁ-מַע, תהודה. הוא זיהה קטע, חלק ממנה. זה בא עם רגש, תחושה של תפיסה. זה בא עם אור, זה היה כמו שכול הכוכבים בגלקסיה, שרו מבנים הרמוניים, של שמע ותהודה, שמעולם לא נשמע. ובכל זאת הוא הכיר את המנגינה המתנגנת באור.

שַׁחַר הרגיש זאת בעבר. שַׁחַר ידע שהוא מת. ומה קורה אחר כך, אף אחד לא ממש יודע, כולם מניחים. כאשר אף אחד על הפלנטה, באמת לא יודע וכולם מניחים מה שהיה שם, הוא לא פחד. הוא ידע, בגלל תיבת האמונה שלו, הוא לפחות ידע למה לצפות. הוא חשב שהוא יודע. הוא התחיל לשים לב לכך, שאחרים חלפו על פניו בצורות אנושיות אחרות. והצורות האנושיות האלה, היו העובדים במשרדו, אבל הם חלפו ועברו אותו.

שַׁחַר הסתכל מַטָּה, והבין שהוא מוחזק במקום, ברוח המעבר על ידי חוט כסף. הוא לא יכול היה להמשיך. המוזיקה המשיכה להתנגן, והוא התחיל להכיר בזה, יותר ויותר. הוא ראה לפניו, אור לבן זהוב יפיפה. הוא ראה, שכל אלה שעוברים על פניו, נעים לכיוון האור. הוא הבין, שהם הולכים לפגוש את אלוהים. הם מתו אתו. אבל למה הוא לא התקדם קדימה? הוא מתח את חוט הכסף, בכל כוחו. ללא גוף מסוג כלשהו, פשוט דבר שמימי עם ידיים, רגליים וראש. קשה לתאר איך זה מרגיש במעבר הזה, כאשר הרוח עוברת מהעצמי החומרי, לעצמי הרוחני.

שַׁחַר היה ברוח המעבר, מוחזק על ידי חוט הכסף. צופה באחרים החולפים על פניו, ונעים לכיוון האור. המוזיקה התחזקה, אך לא הייתה רועשת. חזקה מספיק, לפשוט כמעט כל תא ותא מגופו השמיימי והאתרי, שהפך להיות פחות ופחות חומרי. יותר ויותר שקוף.

המהות הזוהרת בעלת תבנית זהה

שַׁחַר היה ברוח המעבר, הוא נתקע בחוט הכסף, ואז הבחין במשהו. כל יחידה בעלת צורה אנושית, אשר חלפה על פניו, זהרה בצורה מוזרה. בתוך כל אחד מהם, היה חפץ זוֹהֵר, עם תבנית שהוא זיהה. בכל זאת הוא לא זיהה. לא היה זה סמל. לא היה זה מספר. הייתה תבנית אור יָפָה. תבנית בתוך כל אחד מהם, לכל אחד היה אחד.

האור בקצה נראה כמנהרה. למעשה לא הייתה מנהרה כלל. האור הלך והתבהר. שַׁחַר לא התקרב כלל, אבל זה נַעֲשָׂה בהיר יותר. הוא יכול היה לשמוע, או להרגיש, או לחוש במוזיקה כעת. הוא ידע מה זה. הייתה זו המוזיקה המתמשכת, והמתמדת, של אהבת האלוהים. תבנית ברמת הרוח. השירה של שיר החמלה, השיר הביתה, השיר של האחד שהוא הכיר. הוא שאל עצמו, מהיכן זה הגיע? כיצד הוא זיהה את זה?

הם המשיכו לחלוף על פניו. נראה היה, שמאות נהרגו בטורנדו. כולם באותו מסלול, מתקדמים דרך המעבר. לכולם הייתה אותה מהות זוֹהֵרת, עם אותה תבנית. כאשר האור הַבָּהִיר לפניו נפתח, הוא ראה שזו אותה מהות, עם אותה תבנית. כולם היו חלקים מהתבנית. מָה היה צריך, כדי לספק את הסקרנות. כאיש מספרים באותו הזמן, הוא היה ברגש של אי ידיעה. מדוע הוא לא יכול להמשיך, ותפוס בחוט הכסף?

אחדות ברוח האהבה

שַׁחַר רצה להתקדם קדימה, להתאחד עם האור. המוזיקה המשיכה להתנגן. כל אחד מהעובדים האלה שבמשרדו, כולם הולכים אל האור, לאותו מקום והאור הולך וגדל. הוא הצליח לראות עוד יותר, ומה שהוא רָאָה הייתה חגיגת חיים. מה שהוא ראה בסדק הזה. מה שהוא יכול היה לראות, היה איחוד מֵחָדָשׁ. היה שם שמחה, לא היה שיפוט. זה לא היה מה שלימדו אותו. זה היה נפלא. וזה לא משנה מי היה זה.

כולם נאספו ועברו על פניו. הוא רצה בכל מאודו להתקדם קדימה, אבל היה קשור על ידי אותו קשר. הוא תהה, האם זו הדרך שצריכה להיות? האם זה סוג של מקום, בו נתקעים בין עולמות? למה אני לא מתקדם קדימה, או אחורה? מה קורה? אבל הוא לא היה מתוסכל, מכיוון שהוא היה בתוך רוח האהבה.

חזרה מרוח המעבר

שַׁחַר התעורר בבית החולים, מוקף על ידי משפחתו, ומבין מה קרה. הוא היה בתרדמת או בקוֹ-מָה. התרבויות הקדומות מסבירות, לשַׁחַר היה מוות קליני, שאותו האנושות מכנה "חוויית סף מוות", אך הם קוראים לזה "חווית סף חיים". מחוויית סף מוות, אף אדם לא חוזר אותו דבר. הוא חוזר שונה. אף אדם לא יכול להיכנס ל"רוח המעבר", אפילו באופן זמני, מבלי שיושפע ברמת המהות החומרית. משהו קורה להם שם.

זה דבר שקשה להסביר. אבל כאשר אדם ב"רוח המעבר", הוא משתנה. ככל שהוא ישהה יותר ברוח, יותר שינויים מתרחשים. עצם המהות, של התעוררות רוחנית מתרחבת. כל רגע ברוח, הוא כמו חיים נוספים של חוכמה, שהאדם חי ורוֹאֶה.

המתנה הגדולה

שַׁחַר חזר ופקח את עיניו. המשפחה עמדה סביבו. הוא ידע מיד שהוא חי, והיה עֵד למשהו מאוד אמיתי. הוא הביט סביבו, והייתה לו מתנה חדשה. לכל אחד ואחד מבני המשפחה, העומד סביב המיטה, היה מהות זוהרת עם תבנית. הוא היה מסוגל לראות את אלוהים, ואת כל מי שחגג את חייו. בסופו של דבר הוא החלים. ובפעם הראשונה שהוא קם, ונכנס לחדר עם הַמַּרְאָה, הוא הביט וראה את זה בעצמו. הזוהר היה שם, התבנית הייתה שם. הוא הביט ברופאים, באחיות, הוא יצא לרחוב, ולכולם היה את זה.

שַׁחַר, לא יכול היה לעשות כלום, בשלב זה. כִּי הָיָה לוֹ אֶת הַיֶּדַע, מעבר לתיבת האמונה שלו. למעשה, זה התנגש עם תורתו. זה התנגש עם הרעיון, של אלוהים שיפוטי. זה התנגש עם הכללים, המאשרים את זה. שַׁחַר עשה משהו, שמעולם לא סיפר לְאִישׁ עליו. כאשר אף אחד לא ידע איפה שַׁחַר, הוא ביקר תיבה אחרת. הוא ביקר את האחד, שהמנהיג שלו אמר לו, שהוא הגרוע ביותר. הוא נכנס, ישב, ומה שהוא ראה, הוא ידע כבר.

לכולם הייתה מהות, לכולם היה זוהר, לכולם הייתה תבנית. הוא אמנם, לא זיהה את השירים שהם שרו, אבל הם עסקו באהבת האלוהים. במקום זה הוא ראה קביים, אשר נתלו במקומות שונים, כדי לייצג את הריפוי, שהתרחש בתיבה. הוא ידע על מה הוא מסתכל. אנשים נוטים לקחת לעצמם את הקרדיט, ולא מסתכלים סביב. מעולם לא נאמר לו, שהריפוי היה בכל התיבות האחרות.

אהבת האלוהים שבעצמי

שַׁחַר חזר לתיבה שלו, ומעולם לא עזב. כי הייתה לו החוכמה שאמרה לו, שהוא לא צריך. הוא לא היה צריך להעציב, או להרגיז, מישהו סביבו. הוא ידע את האמת שהפכה לשלו. אהבת האלוהים הייתה זהה. ללא קשר לדת ולתורה. הוא שר את השירים, בדרך אחרת. הוא שמע את המוזיקה, בדרך אחרת. והסובבים אותו, ראו את האלוהים בו, בדרך אחרת.

בגלל הניסיון שחווה, הוא הצליח לַחֲלוֹק עם עצמו את היופי, של איך זה היה לעבור לצד השני. וכך לתת להם תקווה, כדי שלא יהיה פחד ממוות. הוא מעולם לא סיפר את כל הסיפור. הוא לא היה צריך. לא הייתה סיבה. מכיוון, שכולם היו מחפשים וחוקרים. כאשר שַׁחַר היה ברוח המעבר, הוא שמע קול, שלעולם לא ישכח אותו. הקול דיבר ופנה אליו בשמו, בזמן שהוא נאבק בחוט הכסף. הקול אמר, "שַׁחַר, כשיגיע הזמן, גם אתה תהיה כאן. עד אז חגוג את ההוד, של מה שראית בכל תא. כי אלוהים נמצא בך".

זה מה ששַׁחַר נשא עימו. לא היו הוראות מהאור, לחזור ולהטיף. לא הייתה שום הוראה, לספר לכולם שהם טועים. לא הייתה שום הוראה, לשנות דבר אלא את עצמו. הוא חי בצורה הזו, ולא הכעיס בהסברים את אלה הסובבים אותו. הוא רק הראה את האלוהים שבתוכו. וזה היה מספיק טוב לְשַׁחַר. אנשים צריכים לחיות, ולהמשיך לעבוד בְּחֶבְרָה. כדוגמה, לעבוד את האלוהים מתוך סבלנות. חוכמה. מֵיטָבִיּוּת. וחמלה, שהייתה לשַׁחַר לסובבים אותו. ללא קשר לתיבת האמונות והדת.