עתיק-יומין

הַקְדָּמָה

א; מִן־שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים, מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם־סִיסְרָא. ב; וַתִּגְדַּל עַד־צְבָא הַשָּׁמָיִם, וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן־הַצָּבָא, וּמִן־הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם. ג;וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר־יְהוָה, רָאִיתִי אֶת־יְהוָה יֹשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ, וְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ.

התרבויות הקדומות מסבירות, בני האדם נוטים להתרחק מתודעתם, בגלל שהתאמנו ונהגו כך במשך שנים. זו לא תכונה אנושית קלה, כי האדם רוצה להיות כל הזמן שלם, בשליטה מוחלטת על דברים, הנראים לו רלוונטיים להישרדותו, ואחד מהם היא התודעה. הדרך החדשה מאפשרת לאנושות, להשתתף באופן אינטלקטואלי רגשי בעצם הדברים, לתקשורת וקבלת מסרים, העוברים דרך המערכת הנמצאת בַפּוֹרֵטָל של "בלוטת האצטרובל".

הַאָקָאשָׁה

בצמד המילים "רשומות הַאָקָאשָׁה", לא נַעֲשָׂה שימוש רב, כי הסמנטיקה של המילה "רשומות", מבטאת לַקּוֹרֵא רשימה לינארית, וזאת לא הדרך בה הקורא צריך להבין. הַאָקָאשָׁה האנושית מכילה הרבה יותר מתיעוד של תקופות חיים, ועליהם יוסבר. התרבויות הקדומות מַסְבִּירוֹת שהַאָקָאשָׁה של בני האדם היא חמקמקה, היא ההיסטוריה של כל מה שחווה האדם על פני כדור הארץ. יש אָקָאשָׁה נוספת מעבר לזה הקיימת בתוך האדם, היא מוחרגת מבני האנוש, והיא מוסתרת היטב.

הקורא עשוי לומר "רוב מה שיש לאדם המכונה אָקָאשָׁה, החוויה שלו בכדור הארץ היא מוסתרת", לכן ניתן לכנותה חמקמקה. אך הַאָקָאשָׁה יכולה להימצא בתוך האדם, ובכל זאת הוא לא מודע לכך. מרבית האנשים אין להם כלל מושג שהַאָקָאשָׁה נמצאת שם, אבל למרות זאת רבים מוּנָעִים על ידה, והם אף פעם לא יודעים עליה. ניתן להבין מכך מיד, זה הוא לא דבר המתקשר אל האדם באופן מסורתי, וזה לא כמו שהוא מצפה, על כך הוסבר במאמר הַחִבּוּר לדנ"א וְלַסִּפְרִיָּיה הַאַקָּשִׁית.

הקורא צריך לדעת, מה שהוא עשוי לקרוא "קבוצת נשמה", הם מומחים ב"ביטוי הביולוגיה האנושית", ביטוי שהוא האדם. המקור הבורא הוא האלוהים שיצר את היקום, הגלקסיות וכל זה. קיימת "קבוצת עילית", היא האלוהים המתמחה בעשייה של מה שהאדם עושה, והם צרכים להיות קשוחים. אם הקורא רוצה לדעת מהי ליבת נשמתו של האדם? היא אהבה.

כאשר אדם נכנס לכדור הארץ, הוא מקבל את התכונות של האלוהים, כפי שהיה בצד השני כנשמה ללא גוף. האדם מגיע כישות ביולוגית, מוסתר ממנו מי הוא, והוא מנסה לְפַלֵּס דרכו בכדור הארץ החשוך, בניסיון למצוא את האור שבפנים, על כך הורחב במאמר הָאֱלוֹהִים שֶׁבָּאָדָם. הקורא צפה בהגדרת הרשת כאשר כדור הארץ נוצר, בדיוק כפי שהוא צפה בכוכבי לכת אחרים, מקומות אחרים, בידיעה שהוא יהיה בהם, והוא יעשה את מה שהוא עושה שוב ושוב.

קבוצה מסוימת מהקוראים נכנסה ראשונה, ואלה אחר כך גילתה שיש מערכת, ובתוכה יש מבנה תכונות אמיתי, המכבדות בחירה חופשית בתודעה, ועליה יוסבר. הדבר הנקרא אָקָאשָׁה הוא מהותי, הוא הגיעה בבריאה וביצירה, הוא חלק מהאדם שלעולם לא יכול להיעלם, לעולם לא יכול להימחק. האדם חי עם הַאָקָאשָׁה הזו כל יום, היא חלק מהמערכת, והאדם נולד איתה, על כך הורחב במאמר הַלִּימּוּד בְּ-לַמּוֹריָה מֵהַהִיסְטוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית.

הדבר שהופך את הַאָקָאשָׁה לחמקמקה, את המערכת היפה הזו המבקשת להיות בכיס של האדם, כעזרה עבורו כל הזמן, היא הסיבה, שהמערכת הזו מגיבה לתכונה האנושית של בחירה חופשית על פני כדור הארץ, ומושפעת ממנה. אם אנשים מחליטים, שכוכב הלכת צריך ללכת אחורה לתוך החשכה, אז הַאָקָאשָׁה תתנהג אחרת. אם אנשים מחליטים, שהאנושות תעלה את מודעותה, והאור יתחיל לקחת שליטה, אז הַאָקָאשָׁה תגיב באופן שונה.

הַאָקָאשָׁה בַדנ"א וְהַזִּיכָּרוֹן בַּמּוֹחַ

הַאָקָאשָׁה היא מאוד חמקמקה, אם הקורא יישאל, "סַפֵּר לי על חייך בעבר?" הסיכויים הם שאפילו הקורא המואר ביותר יאמר, "אני לא ממש בטוח, אולי כן, אולי לא הייתי שם". הקורא עשוי לומר, "אני לא ממש מצליח, להוציא את המידע מתוך התודעה שלי. יש לי איזה זיכרון מוזר, שאולי כן ואולי לא קיים", הקורא צודק והוא בסדר.

הסיבה לכך, האדם לא ממש מצליח להוציא את המידע מהתודעה, כי הַאָקָאשָׁה לא נמצאת במוחו. לעומת זאת, במוחו מתרחשת סינפסה של הזיכרון. האדם מחפש את הדברים האלה, במבנה תודעה שעובד עם הסינפסה, אבל הַאָקָאשָׁה לא נמצאת במוחו, הַאָקָאשָׁה נמצאת בדנ"א שלו. לפתע קיים מצב, בה התקשורת אל האדם שונה, היא לא לינארית, לא ניתן לזכור אותה, לא כפי שהמוח זוכר הכול, אבל זה בכל זאת שם.

האם הדנ"א מְתַקְשֵׁר עם האדם, ועם התודעה שלו, בדרך שונה מאשר מוחו? זה מורכב, הוא צריך להגיע למוחו איכשהו, כדי שהוא יכיר בו, משום שזו תודעתו, והיא עוֹשָׂה את זה עם מה שֶׁמְּכוּנֶּה, "שדות רב-ממדיים חופפים". זו לא תעלומה, שכן גם בתחום האלקטרוניקה יש את זה, אבל זה לא מדבר עם האדם בזיכרון, בסינפסה, במבנה, או בלינאריות. זה מדבר עם האדם, במושגים רגשיים.

לתהליך של "שדות רב-ממדיים חופפים" יש שֵׁם, אלקטרוניקה, והוא נקרא "הַשְׁרָאוּת". זו גם הדרך בה השמש, מעבירה לאדם את המידע, אפילו אסטרולוגיה מועברת דרך הַהִלְיוֹסֵפֶרָה, לרשת המגנטית דרך שדות חופפים. זה חוזר על עצמו, הוא פרקטלי, דפוס אינסופי, והדבר קורה אפילו ברמת הדנ"א הבסיסית, בְּמָקוֹם שיש לאדם שדה סביב הדנ"א שלו, דנ"א הנמצא באינטראקציה עם התודעה שלו.

הַמַּסִּיעִים בַדנ"א

כל זה בא לומר שהַאָקָאשָׁה חמקמקה, כי היא לא מאפשרת לאדם לזכור, כפי שהוא היה רגיל לזכור, לא באופן המסורתי. כדי להבין יש צורך לענות על השאלות הבאות, איך זה עובד? מה האנרגיה שלו היום? לאן זה הולך? לַאָקָאשָׁה יש את "המסיעים", "המסיעים" הם הדברים המאפשרים תקשורת בין הַאָקָאשָׁה למוח האדם. הם המאפשרים לו להרגיש משהו, אבל זה לא מגיע כמו הזיכרון למוח, כפי שהוסבר קודם.

הַאָקָאשָׁה לא כוללת חיי עבר כשלעצמם, הַאָקָאשָׁה לא משדרת למוח מי האדם היה, לא היכן הוא היה, לא מתי הוא היה. אין שמות, אין מִגְדָּרִים, למרות שהאדם חושב שהוא יודע. פעולת הַאָקָאשָׁה, היא נותנת לאדם "מושגים רגשיים חווייתיים". הוא חושב שהיה במקום כלשהו, הוא חושב שעשה משהו שמגיע ברגע, אבל אלה כבר לא המסיעים.

התרבויות הקדומות מבקשות להסביר, היכן "המסיעים" נמצאים וּמָהֵם עכשיו. המסיעים האקאשיים עבור האנושות בתקופה הנוכחית, הם אותם אלה שהיו במשך עידנים. הדברים שהאדם יזכור קודם, הם "המסיעים" עצמם המתחברים לתודעתו, על חוויות העבר המבטאות פחד, דרמה ועסקים לא גמורים. מה שהאדם זוכר, הם גם הדברים מהם הוא פוחד, כך הַאָקָאשָׁה תיתן לאדם, אבל לא כזכר למה שקרה ומתי.

העובדה שהאדם הרגיש בזה, לא משנה מתי זה קרה, אלה נקראים "המסיעים", כי זה מניע אותו לפעולה, או במקרים רבים לאי פעולה. אל תלך לכאן או לשם, בגלל מה שהאדם מרגיש, ואלה מושגים שברמת הדנ"א, הם מקרינים, הם מניעים את האדם דרך החשיפה שלהם למוח הָרְגָשׁוֹת. מדוע הם דלים באנרגיה? מדוע יש פַּחַד? דרמה? עסקים לא גמורים? ורגשות אֲשֵׁמָה? זה בגלל האנרגיה שהאדם יצר על כדור הארץ, בבחירה חופשית עד לנקודה זו. דבר זה משנה, משפיע על הַאָקָאשָׁה המייעדת מחדש את "המסיעים" שלה.

בַּלּוּטַת הַאִצֵטֶרוּבָל לְתִקְשׁוֹרֶת עִם הַאָקָאשָׁה

מה אם במקום פחד, דרמה, עסקים לא גמורים, הַאָקָאשָׁה תתחיל להציג לאדם משהו אחר. זה יבוא עם טֵרֶטוֹרִיָה של האנרגיה החדשה, של הכיול מחדש. דבר זה יביא לשינוי בדרך בה הַאָקָאשָׁה מתקשרת, משום שהאדם מעלה את הרטט שלו. לכן כל התאים בגופו יודעים מה מתרחש, בעידן החדש הזה.

האם הַאָקָאשָׁה אצל כל האנשים יודעת על השינוי? התשובה היא, יש הבדל האם המוח מאפשר את זה או לא. לבלוטת האצטרובל שבמוח יש גם מסיעים משלה, כמה מסיעים רוחניים, הם נקראים "המסננים". "המסננים" מאפשרים, או לא מאפשרים, בהתבסס על התודעה החדשה שהאדם יוצר. דרך התודעה החדשה, האדם יאפשר את הַאָקָאשָׁה לדבר אתו.

הקוראים את המאמר, הם יתחילו להבין שככל שהם מגדילים את האור, הם מאפשרים להביא אמת לַמּוּדָעוּת. זה משנה להם את התקשורת לַאָקָאשָׁה, והמסיעים מתחילים להשתנות.

הַאָקָאשָׁה הָרַב-מֵמָדִית

התרבויות הקדומות מסבירות על אחד המסיעים הראשיים, ובקצרה איך הוא עובד. אבל תמיד יש יוצאים מהכלל, כי אלה דברים שלא מוחלטים עבור כל אדם. תמיד יש אנשים שונים, והסיבה היא כי מסלול החיים של האדם מותאם למה שבא להשיג, ומה הוא עושה על פני כדור הארץ, בשירות לאנושות או לא, כלומר הוא דבר ייחודי לכל אדם.

אחד החריגים, הוא ילד הפלא שאינו מוּנָע על ידי פחד, דרמה, עסקים לא גמורים. ילד פלא המנגן בפסנתר כמו מאסטר, הוא מונע אך ורק ובאופן מוחלט על ידי אומנותו. הצייר המאסטר המצייר, הוא מונע על ידי אומנותו, וזה כל מה שהוא רואה, לכן לאדם יש הפאזל בפסיכולוגיה. האדם יכול להתנהל בחייו, ללא האפשרות לזכור משהו, יתרה מכך, בממד שלוש הם מעולם לא נחוו בחייו הנוכחים.

כך נוצר פאזל לפסיכולוגים, שמעלה להם שאלות. איך האדם מוּנָע אך ורק על ידי אומנותו?, איך זה יכול להיות? היכן זה נמצא במוח? הדנ"א דוחף את זה למוח, מהר ככל שהמוח יכול לקבלו, מאפשר את האומנות לאן הידיים יושטו, איך הוא יאחז את המכחול, מָהֵם התווים. הזיכרון למוזיקה הוא מקרה מיוחד, אבל אנשים פוגשים בזה לעתים קרובות, כדי לדעת זה לא מתאים לסינפסה במוח ולזיכרון. זוהי הַאָקָאשָׁה ברמה הרב-ממדית, אשר דוחפת משהו לילד, כ"אומנות רעיונית".

"אומנות רעיונית" מתבטאת כמוזיקה, שירה, פיסול. כך כל אחד מהדברים האלה, לוקח חיים שלמים כדי להפוך למאסטר. הם ייוולדו מחדש שוב ושוב, ימשיכו מהמקום שהפסיקו, וכל מה שהם רוצים לעשות זה להמשיך. דברים אלה שונים מזה של הקורא, והם נקראים "האפשרויות של כל הדברים", כאשר אצל המאסטרים הם מצטמצמים לדבר אחד עבורם. המיקוד הוא בנושא אחד עבורם, וניתן לראות זאת כבר בְּיַלְדוּת של ילד הפלא.

הַקֶּשֶׁר בֵּין הַקַארְמָה לַאָקָאשָׁה

עבור מרבית האנשים זה לא פועל כמו לילדי הפלא, הדבר מניע את מרבית האנושות, הדבר המניע הוא הקארמה, כך קורה שהקארמה היא יותר מעסקים לא גמורים. מהי קארמה? קארמה היא דבר שהאדם חווה, תגובה רגשית, לעיתים קרובות כל כך, שהוא רוצה לעשות את זה שוב. הוא לא בהכרח דבר שהאדם לא השיג, אלא הוא צריך לעשותו.

הקארמה לעיתים קרובות לא כוללת השלמת תכונות, היא פשוט גורמת לכך ששוטר הופך לשוטר, איש צבא הופך לאיש צבא, אימהות הופכות לאימהות. אנשים בגלל שהם היו כבר בעבר, וזה מה שהם זוכרים, זה מה שהם רואים, זה מה שנדחף למוחם, אז הם הולכים ועושים זאת. האדם יודע מה הוא רוצה לדעת, קלאסיקה זו, היא היוצרת לפסיכולוגים חיים קשים שקשה לתאר.

האדם יודע מה קיים, הדברים אותם הוא זוכר, לפעמים הם לא נעימים, אבל הוא זוכר אותם כחלק ממנו, והוא לא יכול להתמודד בלעדיהם, וזו היא הקארמה. התרבויות הקדומות מסבירות, נושא הקארמה הוא רגיש אבל מומלץ להבינו. יש אנשים המגיעים לעולם ומשוכנעים שהם לא ראויים להיות בו. לכן הדבר שיעזור להם, בפתרון שלא להיות כאן, לא מגיע להם להיות כאן, הוא אם הם ינוצלו לרעה.

אם הם נוצלו לרעה, זה רק מְאַמֵּת שהם לא צריכים להיות כאן, וכך הם יצאו ממערכת יחסים פוגעת אחת, ויבחרו להיכנס למערכת פוגעת אחרת, ועוד אחת. חבריהם יסתכלו סביב ויאמרו להם, "אתה משוגע, אתה ממשיך לעשות אותה טעות ברמה האקאשית", אבל חבריהם טועים, כי הם פשוט מגיבים לאותן הוראות שוב ושוב.

ספריית האקאשה בדנ"א

תְּכוּלַת הַאָקָאשָׁה

האם הקורא רואה, זה מה שהַאָקָאשָׁה עוֹשָׂה, היא מציגה בפני האדם מושגי קיום, וזה יפחיד אותו אם הוא היה שם בעבר. אם היה נאמר לַקּוֹרֵא שהוא נהרג כתוצאה מאמונתו, הוא היה מאמין. אם הקורא היה נשאל, כמה פעמים הוא נהרג? איפה זה היה? לא היה לו מושג. ניתן להתחיל להבין במה מדובר, הַאָקָאשָׁה עוסקת במושגים שאינם זיכרונות.

חיי עבר נושאים את הרעיון לתוך הַאָקָאשָׁה, והם עוברים בִּירוּשָּׁה. לדוגמה, אם האדם היה לוחם, אם הוא נהרג בשדה הקרב, אם הוא אהב את ריח עשן הרובים, אלה מועברים אליו. אנשים יכולים לעמוד בשדה קרב ולהריח את זה, והם ידעו שיש במקום זה משהו. זה הרעיון, זה נכנס ישר לתוך התפיסה החושית המרכזית, זאת הַאָקָאשָׁה במיטבה. האדם לא זוכר הרבה, כפי שהוא מרגיש משהו הקיים עד היום בתוכו.

חיי העבר של הקורא צריכים להיות ממוינים, הם חייבים להפוך אותם להיות דבר לינארי, מִדָּבָר שבמקורו לא לינארי. המושגים הם לא לינאריים, הם אשלייתיים. לנשמות עתיקות יש אקאשה נוספת, נשמה עתיקה היא זו שהייתה בכדור הארץ בהגדרה במשך אלפי שנים, חיים אחר חיים. חלק מהקוראים, הם חלק מקבוצת הזרעים, ואפילו אם הם חוו כמעט הכול, עליהם להשלים את החוויות.

התרבויות הקדומות שואלות, מה הקורא חושב שיש בתוך הַאָקָאשָׁה שלו כנשמה עתיקה? זה אותו הדבר כמו כול אחד אחר, דרמה, פחדים, עסקים לא גמורים, כל זה היה עד היום. לנשמה עתיקה יש מחסן של תקופות חיים מעוררות, ובאנרגיה חדשה, וזה מה שהקורא יתחיל לזכור. להיות נשמה עתיקה עד לנקודת זמן זו, לא החזיק מים, אפילו לא קרוב כפי שנעשה עכשיו.

הדברים מתכוונים מחדש, זה כיול חדש של הַאָקָאשָׁה, איך הקורא מרגיש, איך הוא מרגיש עם זה, איך זה מניע אותו. הדבר המעניין ביותר במחלקת הנשמה העתיקה, הוא גם השילוב עם אופן הפעולה של הדברים, על כך הורחב במאמר הַחוֹתָם בָדנ"א לְנִיהוּל תָּאֵי הַגּוּף. אחד הנושאים המעניינים והשרויים במחלוקת היא השאלה, "האם הקורא חושב שהוא היה באטלנטיס? באיזה אטלנטיס הוא היה?" הקורא היה עונה, "מה לא הייתי מודע לכך", עליו לדעת, אטלנטיס הייתה יותר מפעם אחת, הרבה יותר מאחת.

השאלה הבאה לַקּוֹרֵא, "מה קרה שם?", הוא יענה, "ובכן הייתה לנו חֶבְרָה מתקדמת, והופסקנו בגלל שעשינו משהו לא נכון". "כמה פעמים לדעת הקורא זה קרה?", עכשיו הוא יענה "שוב ושוב".

אֱמוּנָה רַעָיוֹנִית בֶּאֱלוֹהִים הָאֱנוֹשִׁי

האדם הביא כמה מושגים אל הַאָקָאשָׁה, שהם אנושיים ביותר. ניתן לקרוא להם, אלוהים עם מוח אנושי, גאיה עם מוח אנושי, בורא היקום עם מוח אנושי. היווניים עשו את זה טוב מאוד, הם יצרו את הָאֵלִים שלהם מעל כל בני האדם, לאלים שלהם היו כל מיני בעיות, לאלים שלהם הייתה קינאה, שנאה, גילוי עריות.

הָאֵלִים שלהם לא אהבו זה את זה במיוחד, הם השתעשעו בבני אדם, היה שיפוט, היה כעס, זו המיתולוגיה של היוונים. כמובן שכיום האנשים הם מעל לכל זה, יש להם אלוהים שהוא מְבַטֵּא אהבה. הייתה מלחמה בשמיים, מלאך שנפל, כעס, שיפוט, יגון, אנשים עשו את אותו הדבר שהיווניים עשו, רק שזה קצת יותר מודרני. כל זה מגיע מהַאָקָאשָׁה ואפשר להאמין או לא.

זו "אמונה רעיונית", שֶׁהַתּוֹדָעָה היא זהה בכל היקום, אבל זו התודעה האנושית. גאיה הישות היפיפיה מתרגזת, ומכה את האדם בברק. גאיה היא ישות נפלאה, היא כועסת ומייבשת את האדמה, כך שלא נִיתָּן לקבל יבולים, על כל הורחב במאמר הַמַּסְנְּנִים לְעִיצּוּב הָאֱמוּנָה. התרבויות הקדומות מסבירות, זה מגיע פשוטו כמשמעו מהנשמה העתיקה. ככל שהנשמה חָיְתָה יותר על פני כדור הארץ, כך יותר היא משייכת את תודעתה האנושית עם כל תודעה אחרת, שהיא רואה ביקום, אבל גם זה הולך להשתנות.

"הָאִי הַמֵּגֵן" בַּתַּרְבּוּת לַמּוֹריָה וְאַטֵלָנטִיס

מהי סוגית אטלנטיס, הלמוריאנים ירדו מהאי, כאשר ההר בְהַוָואי החל לשקוע, והם החלו לברוח. האם הקורא יכול לדעת "מה הַלָמוֹרְיָאנִים אוהבים לעשות? מָה היה בַּאָקָאשָׁה שלהם לאורך כל הדרך?" היה הרעיון של "האי המגן". הַלָמוֹרְיָאנִים חיפשו אי אחר, עיר במדינה או אי בפועל, הם רצו להיות על אי אחד, כי זה היה נמצא בַאָקָאשָׁה שלהם, זה מושג קיומי. לכן הרבה לָמוֹרְיָאנִים לאורך ההיסטוריה סיימו דרכם באיים, על כך הורחב במאמר סִיפּוּר הַבְּרִיאָה – נִשְׁמַת הָאָדָם.

במרבית המקרים, בדרך טבעית של פעילות געשית ורעידות אדמה, האי היה שוקע מטה, זה היה בַאָקָאשָׁה של האדם. מה הַלָמוֹרְיָאנִים עָשׂוּ בהמשך? הם חיפשו אי אחר. אחד הדברים המעניינים, והאנושי מאוד, הוא כאשר דברים רעים קורים, האדם מאשים משהו, מישהו, איכשהו, בדרך כלל את עצמו, ואומר לעצמו "אני אשם בכך".

עכשיו יש לַקּוֹרֵא תודעה אחרת המתייחסת לכך, האי עשה משהו לאדם, דבר הנקרא "אפקט גאיה", כביכול גאיה כועסת, "אפקט גאיה" בפועל. זהו שיתוף פעולה נפלא עם התודעה האנושית, אבל הַאָקָאשָׁה של האדם מאוד חמקמקה, היא תגיד לאדם לפעול אחרת. הנשמה הָעַתִּיקָה זוכרת את אטלנטיס בצורה לא נכונה. אטלנטיס היא פשוט שם כללי לאי שהאדם היה נמצא בו, והורס עצמו, והוא עשה זאת פעמים רבות.

מרבית האיים היו מוקפים במים, הייתה לכך סיבה למה האיים מוקפים במים, למה רבים מהם געשיים, לפעמים הם שוקעים, לפעמים הם נמצאים במקומות פגיעים, והם כוסו במים רבים. כאשר יש מבול זה מחזורי, זה קורה במחזור המים כל 1,500 עד 2,000 שנה בהתחשב באוריון. האם הקורא חשב על זה אי פעם, זה לא כדי להוריד מחשיבותה של אטלנטיס, אלא כדי לומר לַקּוֹרֵא שהיו הרבה כאלה, זה מה שהחוויה הייתה בשבילו.

תמיד צריך לשאול על איזה אטלנטיס מדובר, כי ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, היא בעלת מוּדָעוּת תודעתית גבוהה יותר, הנחשבת כהיי-טק.

הַעֲרָכָה עַצְמִית לְבִיטּוּל הַקַארְמָה

באי אנשים יכלו להתכנס יחד, כפי שנעשה בֵּלְמוֹרֶיהָ. הם יכולים היו לחשוב כרצונם, הם היו יכולים אפילו להעלות את הרטט של האי בו הם נמצאים. אנשים נוטים לרצות לעשות את זה, בגלל שהם עשו את זה קודם, זה לא דבר הקשור למנגנון כלשהו. זה לא מה שהַאָקָאשָׁה של האדם אומרת לו, כי זה רעיוני.

המסיעים החדשים של הַאָקָאשָׁה, הם חמלה, אהבה, עסקים פתורים שהסתיימו. הם הולכים להיות אלה, שעומדים להתקבל מהמוחות של הנשמות העתיקות. התרבויות הקדומות מסבירות, הקורא מתחיל לחשוב מחוץ לקופסה, מחוץ למחשבה המסורתית, הוא מתחיל לראות שהם כאלה השייכים לכאן, שהמחלקה של "הערכה עצמית" היא נמצאת בַּמַּרְתֵּף יותר.

"הערכה עצמית" נמצאת באור בחוץ, היא רואה שזה ראוי להיות כאן, כי הגיע הזמן. בתהליך זה הקורא זוכה ל"הערכה עצמית", ומאפשר לַאָקָאשָׁה לדבר אליה, במושגים גבוהים של חמלה. מה קורה לאנשים המשתמשים במחשבה גבוהה, הם מתחילים לראות שהם ראויים להיות פה. מה הקורא חושב שהכימיה שלהם תעשה? הַאָקָאשָׁה תדבר על כך באמצעות מושגים הנכנסים למוחם, כך המושג קארמה נעלם, אין יותר קארמה, הם ביטלו את הקארמה.

בעבר הוסבר שֶׁיֵּשׁ לשחרר את הקארמה, היא לא נחוצה יותר כדי להתקדם קדימה, היא לא מסיעה את האנושות או התרבות. חלק מהאנשים עלולים לטעות, כי בלי מסיע הקארמה הם מרגישים ריקנות. הגיע הזמן שהקוראים יבינו, מה זה אומר שהאדם שולט בחייו, זה אומר שהוא לא קורבן לנסיבות שדוחפות ומושכות סביבו. האדם השמיט זאת, ועכשיו הוא פתוח לכל מה שהוא ירצה ליצור.

זה רעיוני, אנשים שלא קיבלו את המידע, הם חושבים שמשהו לא בסדר, הם אהבו את התחושה האחרת של חוסר השלמה. זהו כיול חדש, לא עוד קארמה, כך שלחיי העבר אין השפעה שהייתה להם.

כִּיּוּל מֵחָדָשׁ שֶׁל הַאָקָאשָׁה

הדברים שהאדם היה רגיל לזכור על חיים קודמים, הם מכוילים מחדש, הוא זוכר הצלחה, אהבה, תוצאות חמלה, והוא רוצה בהם שוב. הקורא ידמיין אדם המונע רק על ידי דברים חיוביים. אדם המונע בצורה מושלמת על ידי דברים חיוביים, הם יְפַתְּחוּ ספרים, תוכניות טלוויזיה, סרטים על דברים חיוביים. הקורא ידמיין לעצמו, איך זה עשוי לשנות את מה שאנשים רואים ומרגישים.

הקורא ידמיין לעצמו איך מעטים יכולים להראות משהו לרבים, דבר העלול לשנות גם את כדור הארץ, והדרך בה דברים עובדים. הקורא יתחיל לזכור לא את המיתולוגיה, אלא את מציאות האלוהים. האדם הוא חלק מהפאזל, הוא חלק מהיקום, מגיע לו להיות כאן. הדרך בה דברים עובדים, היא שככל שהאדם מתעורר יותר, הוא יאריך חיים יותר.

האדם לעולם לא יראה אלוהים זועם, הוא אף פעם לא יראה את המיתולוגיה של האחד שיש לו שיפוט. זה מעולם לא היה, זו מחשבה אנושית שהושמה על האלוהים. גאיה הופכת להיות בת הזוג של הקורא, היא לא אחת שצריך להציע לה הצעות, כי אחרת היא עלולה לפגוע בו. האם הקורא רואה את ההבדלים.

תּוֹדָעַת קִיּוּם הַמְּאַסְטֵר

זו היא הַאָקָאשָׁה חמקמקה, הנמצאת במצב כיול מחדש, ומתחילה להיות הרבה פחות חמקמקה. מצב זה דוחף את האנשים לתודעה שלמה של קיום, והמאסטר יש לו את כל זה שוב. התרבויות הקדומות שואלות את הקורא, "מי הוא המאסטר או המאסטרית האהוב עליך, שתשים עַצְמְךָ איתה או אתו ברגע זה?", וממשיכות "איך אתה מרגיש?", תשובתו של הקורא תהיה שְׁלֵוָוה, "הו טוב מאוד".

מה יש להם למאסטרים, שאי פעם יאפשר לַקּוֹרֵא להרגיש ככה? התשובה היא, הקורא לומד ליצור שלווה, בְּמָקוֹם בו אין שום הסבר בממד השלישי, לשלווה ורוגע. הממד השלישי הוא מקום שאין בו סיבה לְמוּדָעוּת שְׁלֵוָוה, לדברים אזוטריים יפים, שהם מחוץ לטווח הראייה. אותם אלה ינהגו אחרת, מהאנשים שרק סומכים על מה שעיניהם יכולות לראות.

אהבת האלוהים, היא הופכת בולטת בחייו של האדם, ומשפיעה עליו, בגלל הדרך בה הוא מתייחס לאנשים אחרים, זה נראה ומוצג. זה יבוא לידי ביטוי בחיי היום יום שלו. דברים שבעבר היו בעיה, הם פשוט יהפכו להיות חלק מאתגר, של מבחן בכדור הארץ, וכך הם לא ישפיעו על האדם ברמה הבסיסית, לכן הגיע הזמן להיפטר מזה.

מדוע האדם נותן לדברים האלה להניע אותו לְתִסְכּוּל? זה גורם לו להיות מבוגר יותר, והוא יכול לשחרר את זה עכשיו. הזרז לכוכב לכת מואר הם הקוראים, זו הנשמה הָעַתִּיקָה שתאפשר את הדברים האלה להתרחש בחייהם, ולחיות זמן רב יותר בעקבות כך.

סִיכּוּם

אלה מהקוראים שהם מטפלים, עליהם לתת לזה להיות, לתת לזה להתחיל, בידיעה שזה התחיל. הם יכולים להרגיש שזה התחיל, כל תא בגופם יודע, כולם יריעו אם הקורא יאפשר להם לעשות זאת. הקורא אחראי על כל זה, המוח הוא התחנה המרכזית הגדולה של מעבר אנרגיה, והוא בשליטה מתוך רצון חופשי, של מה הוא מאפשר לתוכו.