עתיק-יומין

הַקְדָּמָה

א; מַה־תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת־הָרָעוֹת לָמַדְתִּי לָמַדְתָּ אֶת־דְּרָכֶיךָ. ב; בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל: ג; אַל־תַּעַזְבֶהָ וְתִשְׁמְרֶךָּ אֱהָבֶהָ וְתִצְּרֶךָּ.

אני הולכת לצאת למסע לתוך וירוס הקורונה, כדי שנוכל להסתכל על זה מהצד האנרגטי של הדברים. ברור שזה חלק גדול מהחדשות בכל העולם ויש הרבה חששות, ושאלות איך זה ייראה ככל שהזמן עובר. האם זה יכול להפוך לדאגה רצינית המקיפה את הגלובוס עם הרבה אנשים חולים, או שאנחנו נוכל לראות את זה נעלם, ונוכל להמשיך קדימה בחיינו?.

וִירוּס קוֹרוֹנָה לְכִידוּת בַּזְּמַן

אני מסתכלת על תמונה והדבר המעניין, היא לא בהכרח התמונה, אלא הקשר שלי עם הזמן. אבל, אני רואה ילד העומד על שפת המדרכה, הוא נראה לבדו, הוא אולי בן שמונה לובש חולצה ומכנסיים בצבע חאקי, והוא בעל מראה אסייתי. הילד מסתכל לעבר הרחוב, אני לא רואה אנשים רבים סביב, או אפילו תנועה. הוא עומד שם בשקט, פשוט נראה שממתין למישהו, או שהוא בודק את התנועה, כדי לוודא שבטוח לחצות.

הילד לא באמת מסתכל בכיוונים אחרים, הוא לא עושה צעד, הוא עומד דומם בדיוק ככה. אני צופה בו מלמעלה, ומנסה לכוון עצמי למה שפעיל סביבו, וזה די שקט. אני מתחילה לראות זמן, ובהילוך איטי הילד הזה מבצע בחירה, והוא מחליט ללכת ולחצות את הרחוב. הראש שלו אף פעם לא זז, הוא תמיד מסתכל לאותו כיוון, ונראה שהוא לאט ובתנועה איטית הולך לחצות את הרחוב.

עכשיו אני מסתכלת עליו מלמעלה ישירות למטה, אני רואה את החלק העליון של ראשו, והאנרגיה היא ממש מוזרה שם. האנרגיה שם נראית כמו אדווה, הנלכדת ותקועה. זה כמעט כמו רעידת אדמה בהילוך איטי, אבל כאדווה היוצאת החוצה, לתוך האוויר, ויוצר סדקים הנראים כמו בסלע. אפקט מראה סלעי כמו פצצה אשר פשוט יורדת מטה.

הכול הוא סוג של אדווה, אבל זה נתקע באוויר, והאוויר למעשה נראה כמו חתיכות סלע משוננות סביבו. עכשיו הוא תקוע בתנועה, נראה שהוא לא כל הזמן הפסיק את תנועתו. יש התנגשות מוזרה מסוג כלשהו, כאן החלק המורכב בו אנחנו עוסקים בזמן. מה שניתן להגדיר כאירועים, זה עתה נעלמו כאילו התנגשו זה בזה, ועכשיו זה יצר איזשהו אפקט דומינו כאוטי.

מתי כל זה יכול להתהפך ולחזור לעצמו, ואז להשתחרר כאילו זה מעולם לא קרה. הם מראים לי היפוך של הזמן, פשוטו כמשמעו אנשים מתחילים להופיע, והכול מתהפך. אני מתכוונת, אני אפילו יכולה לשמוע את צליל ההיפוך המתרחש, ועכשיו הכול מתחיל לחזור שוב להתחלה. זה יום שליו מאוד, אני יכולה לשמוע ציפורים באופן ברור מאוד וקולע.

אני רואה את הילד הזה בחולצת חאקי ומכנסי חאקי, הוא יושב בספסל בפארק. יש משהו סוריאליסטי בילד הזה, כי הוא לא רק מקשיב לציפורים. הוא הקרין את התודעה שלו למקום אחר, בזמן שבו זמנית נראה שהוא מדבר לפרפר באצבעו. הוא נמצא במספר מקומות במוחו, מקשיב לציפורים, מדבר אל הפרפר המוקרן איפשהו.

אני שואלת את המדריכים הנשמתים שלי, מה זה קשור לווירוס הקורונה? שוב כאשר אני אומרת את המילים האלה, הם מראים לי שהמילים ווירוס קורונה נלכדו בזמן, ואז הן נעשות לסוג של תקיעות ושברים כמו בסלע אנרגטי שבאוויר. אני רק אתן לסצנה הזו להיות מה שהיא, בגלל שזה כל מה שנבין על כך. אז אני פשוט אקח את מה שאנחנו יודעים, ואני פשוט קבעתי את זה שם.

הַשְׁפָּעַת אַנְשֵׁי הָרוּחַ עַל הַקּוֹלֶקְטִיב

אני אלך בכיוון אחר, כאן עם זה, אבל אנחנו הולכים לשמור את זה שם, ואנחנו נחזור לזה. אני הולכת ישר לתדר של הנגיף עצמו, ולא רק מערכת היחסים שלנו אתו. יש מוקד, ובמוקד הזה, יש קול טיפות מים, ויש את הקול של החלק שהוא שקט, ומחשבה אינסופית. שוב הם מראים לי את האנרגיה של משהו כאירוע כאן ושם, ואז הם מתנגשים זה בזה, והם כמעט מתפרקים אחד לשני, ומתמזגים מעט יחד.

זה נראה כאילו שאנחנו המין האנושי רוצים להתקדם, ואיכשהו חלק מהקולקטיב שרוצה להתקדם, נבלם על ידי חלק מהקולקטיב שרוצה להשמיד עצמו. עכשיו יש קרב אגרופים בין האנרגיה, ואנחנו הולכים עם זה ראש בראש. האם המין האנושי רוצה להתקדם באופן קולקטיבי עם האהבה? או האם המין האנושי רוצה למות?

הקולקטיב האנושי יוצר את הגורל הזה, וזה הקרב של הקולקטיב בקנה מידה עולמי, לא רק בחיים האישיים, או בקהילות שלנו, או אפילו לא רק בין מדינות. זה העולם שהופך לקולקטיב גלובלי, לא רק קולקטיב של אנשים במדינה זו או ביבשת ההיא. אנחנו למעשה הופכים אחד לשני בכל כדור הארץ כולו.

עכשיו זה נושא עולמי בתוך הקולקטיב, זה תדר חזק של סוף העולם, משום שלמעשה הגענו למקום שממנו לא ניתן להתקדם לשום מקום כמין האנושי, הגיע הזמן להפסיק את סוג הדברים האלה. הגיע הזמן להפסיק לומר, "אני מוותר, אני שונא את החיים, סיימתי כאן, סיימתי להתגלגל כאן, סיימתי עם זה, סיימתי עם כדור הארץ, סיימתי עם האנשים המטופשים האלה".

כמה אנשים המגדירים עצמם רוחניים אומרים את זה? כמה אנשים רוחניים מלאים בשנאה וכאובים את המין האנושי? הם גם אלה התורמים לסוף של המין האנושי, על ידי המחשבה שהם יכולים פשוט לומר "סיימתי" ואז לחשוב שהם יכולים להתעלות מעל כל זה. זה לא התעלות, זה פשוט להיות כמו כולם שרוצים לוותר. עליהם לדעת שיש את אלה הנמצאים כאן, כדי לעשות את ההבדל, ולראות את ההבדל הזה לאורך כל הדרך, דרך אנשים שבאמת אכפת להם, ומאמינים במשהו טוב יותר.

כך יש לנו את שתי אנרגיות האלה שפשוט הולכות ומתנגשות, זה מה שקורה כאן, וזה מה שמתבטא כתוצאה מזה. הווירוס קורנה בצד האנרגטי של הדברים לא נראה כמו וירוס, זה נראה כמו מחשבה קולקטיבית, באמת כקולקטיב לקבלת החלטות.

לִימּוּד הָאֱנוֹשׁוּת תּוֹדָעַת אַהֲבָה

הם הולכים להאט את זה, ואנחנו הולכים לתוך מידע חדש, לגישה חדשה. אז מה אנחנו יכולים עושים? איך נירפא מזה? איך נתקן את זה? איך אנחנו יכולים להביא לאיזון האנרגיה הזו כקולקטיב שלא רוצים לעבוד יחד? כאשר הקולקטיב לא רוצה לעבוד יחד, אנחנו אז מאפשרים לווירוס הקורנה ללמד אותנו שיעורים, ואנחנו מבקשים שהוא יעזור לנו. בשלב זה עלינו לומר, "אנחנו רוצים להמשיך ולעבוד דרך זה, אנחנו לא זורקים הכול, אנחנו לא נוותר היום על וירוס הקורונה".

"וירוס קורונה מה אני יכולה ללמוד ממך?, מה נוכל ללמוד ממך? איך נוכל לצמוח ולהתפתח כמין אנושי באהבה?". זה מעניין כי עכשיו האנרגיה משתנה, והיא הופכת חכמה, הופכת לנשמת מאסטר באהבה. עכשיו אני לא רואה את וירוס הקורונה כרוע, או שטנית, או סוף העולם, או התנגשות בין שני חלומות. עכשיו אני רואה בזה כפוטנציאל, כדבר יפה, כמאסטר של אהבה, עכשיו אני יכולה לקבל גישה לאמת שלו.

אני נכנסת לתוך השער, יש כאן הרבה נציגים, יש זכרים ונקבות, כולם נראים כמו מלכים ומלכות. זה מוזר, זה בערך לומר משהו כמו, "אלה הם הנציגים של צבעים שונים של המין האנושי, ויבשות שונות, והם אדיבים". זה סוג של מצגת אנרגיה כאן, אבל כולם נראים זהים, כולם נראים כמו אותה האישה, ואותו האדם, רק משוכפלים כעשר פעמים, כמו שהם יש זוג וזוג.

זוג הוא כמו אותם האנשים, אבל זה סוג של האנרגיה בחדר, או של האנרגיה של מה שהם מייצגים. הם גם מייצגים מהי ממשלה, הם גם מקבילים למה שאנחנו רואים כשליטים שלנו, מקבלי ההחלטות שלנו, המחליטים שלנו על אמונתו של המין האנושי. השליטים-מקבלי ההחלטות האלה, הם חלק הקולקטיב של וירוס קורונה, חלק מהתודעה שלהם. זו תודעה שהגיעה כדי ללמד אותנו שיעור ולפתח.

אהבה- אחדות- עזרה באנושות

אֵנֶרְגִּיַּת הָאַהֲבָה

אני משנה את דפוס האנרגיה שלי, כך שאני יכולה לראות אותם כמאסטרים של אהבה, כוירוס קורנה, כמאסטר של אהבה שבה ללמד אותנו על אהבה, כך אוכל ללמוד עוד משהו. התקשורת נשמעת טכנולוגית בצורה מוזרה, יש לה צלילים הדומים במעט לקוד מורס. היא דומה לקוד מורס טכנולוגי, ואז הוא נעצר במהירות, וזה נשמע בצורה מוזרה.

מוצגת לי תמונה זו, זה נראה דומה לדשא ירוק, חלקה קטנה של דשא ירוק. אני מסתכלת על זה, יש שם זיכרון ועלה דשא בודד, והעלה היחיד מכיל מים וזיכרון ואת כדור הארץ. העלה הבודד הוא גם כמו אנטנה, מכשיר חשמלי שהכוכב משתמש בו, כדי לתקשר בכל רחבי כדור הארץ. העלה הבודד הוא כמו שיער בודד על ראש כדור הארץ, יש לו יכולת דומה להיות כמו אנטנה, הוא נראה אוסף מידע, זה מה שהם מראים לי, עלי דשא בודדים המכוונים ליקום כולו.

עלה הדשא הבודד הזה הוא חכם, הם מראים לי כאשר אנחנו משנים את דפוסי האנרגיה שלנו, ואנחנו מתמקדים במשהו כמו עלה דשא בודד, להקניית חוכמת היקום, אז אנחנו למעשה עוקבים אחריו באמצעות ליבנו, ומכוונים למשמעות. אני מרגישה שכל הקולקטיב עליו לעשות את זה, אנחנו פשוט עושים את זה, וכך כל האנרגיה של האהבה שאנו מזינים בזה, גורמת לכך שוירוס הקורונה נעלם. כעת וירוס הקורונה מתרוקן מערכו האנרגטי, כי זו אנרגיה, זו יצירת אנרגיה, התנגשות של האנרגיות שיצרו את הכאוס הזה כדי ללמדנו.

אנחנו מאכילים את הכאוס הזה ברגע זה, וככל שיותר נתמקד בזה, יותר אנרגיה נכניס לתוכו, יותר אנרגיה תהיה לו לפעול, יותר אנרגיה תהיה לו לצמוח, להתפתח ולהתחזק. עכשיו מתינוק, לפעוט, לילד קטן, לילד מתבגר, לבוגר, מבוגר. הוירוס מתפתח, לומד, הוא גדל כילד משלו, ככל שנזין אותו יותר, וככל שאנחנו ניתן לו תשומת לב רבה יותר, כמו תינוק שזה עתה נולד, הוא נעשה חכם יותר.

אז מה זה אומר עלינו? אנחנו מאכילים אותו באנרגיה שלנו, אנחנו עוזרים לו לצמוח, והוא הופך חכם, אנחנו ההורים של הוירוס קורונה. על מנת לאפשר ליצירה הזו שלנו, להפוך למשהו אחר, אסור לנו להזין אותו יותר בתשומת ליבנו, עלינו להסתכל על עלה הדשא הבודד, ולהיות ביארת כבוד מיופיו וחוכמתו. אם אנחנו יכולים לעשות את זה, אז כל האנרגיה מופנית ממנו, וכעת אנחנו שולטים בעתיד שונה למין האנושי, אנחנו מבטאים משהו שונה.

תְּרוּמַת הָאִינְדִּיבִידוּאָל לְהִתְפַּתְּחוּת הַקּוֹלֶקְטִיב

הם מראים לי שהסיבה לכך שהילד הזה מייצג את הזמן, זה בגלל שבאחת מהגרסאות האלה, יש את מה שאפשר להגדיר כדלדול של כדור הארץ. האנושות כילד יחיד, צריכה למצוא את הדרך לבד בעולם ריק, זה סוג העולם בימינו. בכל מקרה, גם אם הוא מלא באנשים, זה עדיין מרגיש ככה, או בגרסה אחרת של הזמן הקיימת גם היא לנו.

שם אנחנו מכוונים למשהו, כי כל אחד מאתנו הוא עלה דשא בודד, אנחנו כבר מכשירים חשמליים, אנחנו כבר מכוונים לכל היקום כלו. אנחנו פשוט לא מודעים איך לעבוד עם המתנה האינסטינקטיבית הזו, בגלל הדרך שעברנו, בהתפתחות שלנו כחברה של המין האנושי. אנחנו בוחרים לעבוד עם ההיגיון, אנחנו בוחרים לעבוד עם כן ולא, אחד שחור ולבן. אבל זו היצירתיות שלנו שהיא אינסופית, זו היצירתיות שלנו שנו שהיא בלתי מוגבלת.

זו היא היצירתיות שלנו, זו הנשמה שלנו, זו המתנות הנפשיות שלנו, זה עלה הדשא הבודד שלנו, זו האמת שלנו. להיות הגיוני זה גם חלק מהאמת שלנו, בגלל זה יש לנו את זה. עלינו לעבוד עם כל מה שאנחנו, אנחנו חייבים לטפח את זה, ולהכניס לזה אנרגיה, ואהבה, ולתת לזה לצמוח. תן לזה לצמוח, ולפתח את המין שלנו מחוץ לכל הוירוסים האלה, כי אין בן-אדם אחד שאמור להיות חולה אי פעם.

למה אנחנו? כי אנחנו לא מתמקדים בעלה הדשא הבודד, אשר כעת הופך להשתקפות של הזהות האמיתית שלנו. אנחנו בעצם מכניסים אנרגיה לאשליה, ולהפוך את האשליה למציאות שלנו, אז לצרוח על כך, ולברוח מזה. יש לנו את הכוח כאן, ולא לוירוס הקורונה, אני הולכת לקחת את זה צעד אחד קדימה. אני צריכה לשנות הילוכים, לכן שיתפתי פרספקטיבה כדי לעזור לך להבין.

אפילו שיתפתי פרספקטיבה שתעזור לך להבין, אפילו שיתפתי פתרון שנוכל לחקור כמין האנושי, כדי לראות את הוירוס קורונה פשוט נעלם.

מְסָרִים שֶׁל אַהֲבָה טְרַנְסְפוֹרְמָטִיבִית

"אייך אנחנו משיגים, וגורמים לכל מיליארדי האנשים להיות באותו עמוד, לחשוב בצורה דומה, לקבל את אותו סוג של הבנה לגבי הסיטואציה כמו האחרים?". זה מרגיש כאילו יש את אלה המריצים את ההצגה, והתקשורת יוצרת יותר דרמה שכולנו מוזנים ממנה, כולנו בוחרים בפחד וחוסר בטחון. זה נתמך למעשה בפחד של החברה שלנו ובחוסר הביטחון אותה היא מציגה.

"אז מה אני יכולה לעשות באופן אישי, כדי לעזור בפועל לאנשים כאן? במקום רק לתת להם מסר, לפעמים נראה שהמסרים האלה, הם כמו לדבר אל הקיר". כמה אנשים שם בחוץ, מעבירים מסרים של אהבה טרנספורמטיבית, כדי באמת לשתול זרעי מודעות באמת, כדי לשנות באמת את חייהם של אנשים, וזה רק עוד מסר נוסף.

מרביתנו צופים בתקשורת כל היום, ומזינים את הפחדים שלנו לאורך כל היום. כאשר אנחנו יכולים לעצור, לצאת לטבע לראות את הצמיחה, זה הרבה יותר עוצמתי לעשות את זה, כך ניתן ללמוד סבלנות, שקט, ושלווה פנימית.

תַּהֲלִיךְ לִשְׁתִילַת זֶרַע אַהֲבָה וֶאֱמֶת

אז מה אני יכולה לעשות, מעבר רק להעביר מסר כמרפאה והילרית? אני במקום מוזר ומסחרר, ויש להב של מאוורר שיכול לחתוך אותי. אני די במרכז של להב המאוורר, ואם אנסה להשאירו כאשר הוא נראה מסתובב סביב, זה יוצר מצב של כלא. אם אנסה לעזוב, זה יחתוך אותי לחתיכות כמו בלנדר. אני כיווצתי את אצבעותיי ועצרתי את להב המאוורר, ואני רואה את הצטברות הכאוס, המבקשת במידת מה להרוס את הסובב אותי. כל העניין עם הכאוס שהוא לא ממש קיים, אנחנו למעשה יוצרים אותו, אז כל זה, אלה חיבורים ליצירת אומנות, שהיא לא באמת קיימת.

אני לוקחת זרע של אהבה ואמת, ואני שותלת מיליון פעמים, מיליארד פעמים, שמונה מיליארד פעמים, זרע לכול אדם בכדור הארץ, שהוא חלק מיצירת האומנות היפה, של הביטויים שלנו לכאוס. אני יוצרת את אותן יצירת אומנות, אני עדיין עובדת להשגת האיזון, זה קשה משום שכולנו צריכים לעבוד על זה. אני כן מאמינה במשהו יפה כאן, אני משקה את הזרע הזה, אני רואה את הזרע הזה צומח, אני מאמינה בזה.

אני שותלת את זרעי האהבה האלה לאורך האומנות הזו, כל זרע הוא לכול נשמה, לכל אדם שנמצא כן. אני רואה את הזרע נטוע בתוך הלב ובתוך התודעה של כל אדם. אני רואה את נגיף הקורונה- כבן אדם, עם הזרע הנטוע בתוך ליבו ובתודעת האהבה שלו ובקבלת השלווה. אני מתחילה לראות את הזמן נע בהרמוניה, אני מתחילה לראות מה יהיה לכולנו על מגש כסף, כולנו מתרוממים מעל משהו שהיה מאוד מטונף, ועיכב אותנו.

הם מראים לי, שאפשר לראות זאת כאילו לקולקטיב שלנו יש נשמה של לילה אפל כדי להשיל עורות, ולהיוולד מחדש כשיקוף חדש של עצמו. יש לנו את הכוח להתעלות מעל הקולקטיב של הלילה האפל הזה, אנחנו צריכים לתמוך זה בזה, אנחנו צריכים לעזור אחד לשני. זה ממש כמו כל אדם העובר את הלילה האפל של עצמו.

זה נראה כאילו כמעט אתה הולך למות, וכאילו תמות בקרוב, כך זה נראה קיצוני בלילה אפל של חווית הנשמה. אבל ברגע שאתה מגיע לצד השני, זה כאילו החיים לא יהיו כל כך רעים יותר שוב לעולם. זה נותן לנו הכרת תודה חדשה לחיים עצמם, ולכל רגע קשה שתחווה אי פעם שאינו משתווה ללילה האפל, ואז לכבוש אותו. אתה הופך להיות מאסטר, והיכולת של הקולקטיב שלנו להפוך גם להיות למאסטר קולקטיב.

סִיכּוּם

אדם יכול להחליט, האם ברצונו להמשיך בדרך הרסנית, או אם זה מרגיש לו כאילו הגיע למעגל מלא, ומה הוא צריך כדי לחוות עם הוירוס קורונה, כך הייתה לו את החוויה שהוא היה צריך לחוות, ועכשיו הוא מוכן למשהו חדש וגם בחייו האינדיבידואליים, זה תמיד כך כל הזמן גם עבור הקולקטיב.