מבוסס על מסר מתרבויות קדומות

עתיק-יומין

עושה שלום במרומיו
ההיסטוריה הנסתרת של היקום

”כאשר עבר והווה נפגשים ויוצרים מציאות…“

כְּבוֹד יֲהוֶה-חֵלֶק א'-"הַכָּבוֹד" מַרְכִּיב רוּחָנִי אוֹ פִיזִי

שלום לכם,

"כל אדם עליו להשתמש בהבחנתו, ולקבל רק את מסרים המהדהדים, ולדחות את אלה שאינם מהדהדים עם הלב הפנימי".

תרבויות קדומות מָסְרוּ, כל אדם טרם החשיפה למסר, עליו להפעיל את הבחנתו במרחב התודעה, ולקבל רק אותן המחשבות המהדהדות עם הלב הפנימי.

בחלק א' בַּסִּדְרָה, ניתן לראות שסיפורי התנ"ך אינם סיפורים על אלוהים בכלל, הם סיפורים על סוג שונה לחלוטין של ישויות, ועל ריבוי ישויות שאלוהים פירושו הישויות העוצמתיות. כמו גם, יש גם סיפורים על כל מיני ישויות חזקות, המוזכרות בכתבים העבריים, כדוגמה אל-שדי.

האלוהים המופיע, הם אֵלִים ולא אל אחד, הם כמה אֵלִים אינדיבידואליים רבים, והחשוב מכל, הם לא היו אלוהויות רוחניות, אלא אינדיבידואליים בבשר ודם.

לגבי האלים העוצמתיים, יהיה קשה ובצדק להישאר בנוח עם התרגומים המקובלים למילים אלה. האופן שבו הם מתנהגים בנרטיבים מגלה, שמה שאנשים מסתכלים עליו, היא למעשה טכנולוגיה קדומה, שדורות קדומים של מתרגמים פשוט לא ציפו למצוא, ולכן הם לא ראו אותה.

בטקסטים הקדומים האלה, ניתן למצוא סיפור אחר לגמרי, בעל השלכות עצומות על הבנת המין האנושי, ואת מיקום האנושות בַּיְּקוּם.

במשך יותר מאלפיים שנה, אלפי קוראים פירשו את הטקסטים הקדומים של התנ"ך כסיפורי אלוהים, נרטיב פשוט בו אלוהים בורא את השמיים ואת כדור הארץ, הצומח בעלי חיים ובסופו של דבר את המין האנושי.

אולם מספר חריגות בטקסטים, יחד עם שאלות מסקרנות על התרגום מצביעות על אפשרויות נוספות. אלה מראות שהמשמעויות השורשיות של סדרת מילות מפתח בתנ"ך, הן חושפות שכבה מוקדמת יותר של מידע, השונה מאוד מסיפורו של אלוהים הקשור לתנ"ך.

הראייה הפשוטה בְּדַפֵּי בראשית, היא נרטיב עתיק עוד יותר, כזה שממסגר מֵחָדָשׁ את כל סיפור התחלת המין האנושי. במשך מאות ואלפי שנים, אנשים ברחבי העולם פנו לתנ"ך למידע על אלוהים, אולם קיימת פרשנות שונה בתכלית, למשמעות השורש של מילות מפתח.

עם זאת, מספר חריגות בטקסטים יחד עם שאלות מסקרנות של תרגום, הן מצביעות על אפשרות נוספת. הפרשנות חושפת רובד נשכח של סיפור קדום, בעל השלכות מרחיקות לכת על הבנת מקורות המין האנושי, ואת מקומו ביקום.

המטרה להחזיר את התנ"ך למשמעותו האמיתית, כך גם המילה "כבוד" שהיא מילה לא קלה, כי קָשֶׁה להפריד משני אלמנטים אחרים המופיעים לעיתים קרובות יחד, "רוח" ו"כרובים".

למען הבהירות ככל שאפשר, יינתנו כמה דוגמאות פשוטות, ברורות וקונקרטיות. יש הרבה מאוד קטעים בתנ"ך, שבהם מוזכרת קבוצה של אובייקטים מעופפים, שלעיתים קרובות מקושרים יחד ל"רוח", "כרובים", ובמטרה להבין תינתן רשימה קצרה.

המונח "כבוד", שמקורו בְּפֹעַל להיות כבד, להיות בעל משקל, אבל גם להיות מכובד, הערכה. הַיְוָנִים במאה השלישית לפני הספירה, תרגמו את המונח הזה עם המילה "דוקסה" בתור "כבוד".

התרגום של המונח הזה, תמיד היה מותנה בפירוש האלוהי הרגיל של האלוהים, שניתן היה לקרוא במאמר על אל-שדי. האלוהים, הם לא היו אל אחד, אלא היו אֵלִים אינדיבידואלים רבים, והחשוב מכל הם לא היו אלוהויות רוחניות, אלא אֵלִים אינדיבידואלים בשר ודם.

ההסבר התיאולוגי עיוות את משמעות המונח "כבוד", בכך שבחר לתרגם בתור הַעֲרָכָה, מילה שמשמעותה משהו אחר לגמרי, משהו מאוד קונקרטי ועוצמתי, וגם מאוד מסוכן.

ניתן לראות בקטעים מהכתובים הקדומים בתורה, המספרים על "הכבוד", והדרך שבא לידי ביטוי לאנשים. ניתן להבין ש"כבוד" היה אובייקט קונקרטי וחומרי, מבין הדוגמאות הרבות האפשריות.

ניתן לראות בספר שמות בפרק ל"ג, פסוק י"ח, וַיֹּאמַר, הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ. משה רוצה להיות בטוח, שהאלוהים בשם יהוה שהתגלה לו יצליח לקיים את הבטחתו, לנהל את מלחמת הכיבוש המובטחת.

לכן משה רוצה הוכחה, הוא מבקש מיֲהוֶה לראות את "הכבוד" שלו. למעשה משה רוֹצֶה הוכחה, הוא רוצה לראות את הכְלִי של הכוח הצבאי של האלוהים הזה, שהבטיח הבטחות לכיבוש. האל יֲהוֶה מבין את הצורך של משה ומקבל את בקשתו.

בהמשך בפרק ל"ג, פסוקים כ עד כ"ג, כ וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. כ"א וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר. כ"ב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי. כ"ג וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ.

יֲהוֶה כתשובה מזהיר את משה, ואומר שְׁמָהּ שעומד להתרחש הוא מסוכן ביותר, זה עלול אפילו לגרום למותו. לכן אלוהים מתכונן עם סדרה של הוראות מעשיות מאוד, ונוקט כמה אמצעי זהירות מדויקים.

בפרק ל"ד, בפסוקים, ב וְהָיָה נָכוֹן לַבֹּקֶר, וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. ג וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר, גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַךְ יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.

קודם כל, יֲהוֶה אומר למשה להיות מוכן לטפס במעלה ההר למחרת בבוקר, ושאף אחד לא אדם ולא בהמה יהיו על מורדות ההר, אחרת הם ימותו. ובבוקר "הכבוד" יֵרֵד ויראה אל משה.

יֲהוֶה אומר למשה, שהוא לא יוכל לראות את הכבוד מלפנים אלא רק מאחור, כי אחרת הוא ימות. כש"הכבוד" עובר, משה חייב לקחת מַחֲסֶה בנקיק הסלעים שבראש ההר, כדי שיֲהוֶה יוכל להגן עליו, ולהצילו ממות בטוח.

הסיפור ממשיך, והכל מתרחש על ראש ההר, בעוד שהאנשים למטה היו עדים לתופעות ורעשים עוצמתיים, שנוצרו על ידי "כבוד יֲהוֶה".

בפרק ל"ד, בפסוקים, ל וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. ל"ד וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת־הַמַּסְוֶה עַד־צֵאתוֹ, וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. ל"ה וְרָאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה, וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת־הַמַּסְוֶה עַל־פָּנָיו עַד־בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.

לאחר החוויה הזאת, משה יורד מההר ומתייצב בפני שבטי ישראל, כשפניו אדומות, הם נשרפו לנקודה זו כשהיה בחוץ.

משה חַיָּב תמיד לכסות את עצמו בצעיף, הוא מסיר אותו רק כשנכנס לאוהל. מנהג זה קשה או כמעט בלתי אפשרי להבין, כשמדובר על "כבוד" רוחני.

אולם דבר זה לא נראה כל כך מוזר, כשמתייחסים לַכָּתוּב בפרק ל"ד, כשנאמר שֶׁמֹּשֶׁה עוֹלֶה להר, "כבוד יֲהוֶה" ממוקם ושוכן על פסגת ההר, ומייצר "ענן" המכסה אותו.

מדובר על חפץ שבא ועובר, ואז עוצר או יותר נכון ניתן לומר, נוחת על ראש ההר אל מול משה. מספר שאלות נשאלות, איך יתכן שמשה יבקש מאלוהים שייתן לו הוכחה לכוחו? איך זה שלאלוהים לא היה את ה"כבוד" אתו, והיה צריך להביאו למחרת בבוקר, כדי להראות את זה למשה?

האם אלה שהביטו באלוהים, הם לא יכלו לראות אוטומטית את "הכבוד" שלו? מדוע נאמר ש"כבוד אלוהים" עבר ממקום למקום? מהו "הכבוד" הזה שלא נִתַּן לראות מלפנים, אלא רק מהצד האחורי? מָה עבר לפני משה שהיה כל כך מסוכן, שדרש הגנה מיוחדת?

מדוע יֲהוֶה לא היה מסוגל להגן על משה, מפני השפעות "הכבוד" שלו, בעוד שסלעים יכולים לעשות זאת? מדוע גם בעלי החיים שהיו בקרבת הארון ימותו, מדוע לא היה ניתן להגן עליהם?

מה קרה למשה, כשהוא ירד עם פרצוף צרוב, שנפגע מקרינה כלשהי כמו שהשמש מפיקה? לכן נשאלת השאלה, האם אלוהים אינו מסוגל לשלוט בהשפעות שנוצרו מ"הכבוד" שלו?

אלו שאלות שלא נִתַּן לענות עליהן, אם היה נעשה ניסיון, לחשוב שצמד "כבוד האלוהים" הוא רוחני, היה זה נשמע פשוט אבסורד ובלתי מובן.

ניתן להסתכל שוב על כמה דוגמאות מאוד מעניינות, המאוששות את הקונקרטיות של צד זה, מה שנקרא "כבוד אלוהים".

שמות פרק טז, י וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר, וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בֶּעָנָן, מסופר שאהרון דיבר בַּמִּדְבָּר אל בני ישראל, ובשלב מסוים כל העם פונה לְעֵבֶר השממה, ו"כבוד יֲהוֶה" גבוה בשמיים בתוך הענן.

ברור שכדי לראות את "הכבוד", שאומר לִרְאוֹת "כבוד יֲהוֶה", בני ישראל עליהם להסתכל מעלה, ואולי את תשומת ליבם משך רעש חזק? לפיכך ברור, ש"הכבוד" הוא עֶצֶם מוגדר היטב, הממוקם בנקודה מסוימת בחלל, ולכן ל"כבוד" הזה, יש בבירור ממד פיזי מוגבל.

אירוע זה מדבר בעד עצמו, ואין צורך בהסבר נוסף, המשך בחלק ב' בסדרה.