שורש הסכסוך בין הדתות

עתיק-יומין

האמת מאחורי התנ"ך
ההיסטוריה הנסתרת של היקום

”כאשר עבר והווה נפגשים ויוצרים מציאות…“

יְרוּשָׁלַיִם בַּנַּצְרוּת, בָּאִסְלָאם וּבְלוּחוֹת הַקְּדוּמִים-שׁוֹרֶשׁ הַסִּכְסוּךְ בֵּין הַדָּתוֹת

מסר אישי

אם אתה חושש מלהטיל ספק באמיתות העמוקות ביותר שלך, עליך לדעת שייתכן שהמידע הזה לא בשבילך.

אך אם החלטת להמשיך לקרוא, אז לפני שנתחיל לספר, קודם נסיר את חגורת הבושה. מתחילים…

מקרא

① בחלק הראשון, "יְרוּשָׁלַיִם בַּמִּקְרָא".
② בחלק השני, "יְרוּשָׁלַיִם בַּנַּצְרוּת, בָּאִסְלָאם וּבְלוּחוֹת הַקְּדוּמִים".

הקדמה

מידע מעמיק זה מתייחס לַדִּינָמִיקָה הגיאופוליטית הסבוכה המערבת את ישראל, העולם הערבי ומדינות אחרות, ומדגיש את עמדותיהם של הדתות השונות בסכסוך המתמשך של עם ישראל, עם העמים שבגבולותיה. כמו גם, הוא מדגיש את החשיבות של הבנת אירועים היסטוריים כדי להבין באמת את המצב של ימינו.

הנצרות ביחסה לירושלים

מה עם המסורת הנוצרית ויחסה לירושלים? ירושלים תופסת תפקיד מרכזי במסורת הנוצרית, כשהנרטיב שלה שזור באופן מורכב בחייו, בצליבה ותחייתו של ישוע המשיח.

חשיבותה העמוקה של העיר מוארת בברית החדשה, שבה מתכנסים מסעות ישוע וירושלים באירועים מרכזיים, המהווים את סלע האמונה הנוצרית.

חייו ושירותו של ישוע המשיח, הדמות המרכזית של הנצרות, שְׁלוּבִים באופן אינטימי עם העיר ירושלים. האוונגליונים, ספרי הבשורות מספרים מקרים מרובים שבהם ביקר ישוע בירושלים, עסק ברשויות הדת של היום ולימד בבית המקדש.

בין האירועים המכריעים, חגיגת הפסח, שבה ישוע בחברת תלמידיו, משתתף במה שזכה לכינוי הסעודה האחרונה, תופסת מקום מיוחד.

אירוע זה, כפי שמסופר בבשורה על פי מַתִּי,

בספר הבשורה על פי מַתִּי פרק כ"ו, פסוקים י"ז עד י"ח, וַיְהִי בָרִאשׁוֹן לְחַג הַמַּצּוֹת, וַיִּגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל־יֵשׁוּעַ לֵאמֹר, אֵיפֹה נָכִין לְךָ לֶאֱכֹל אֶת־הַפֶּסַח. וַיֹּאמֶר לְכוּ הָעִירָה אֶל־פְּלֹנִי אַלְמֹנִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר רַבֵּנוּ, עִתִּי קְרוֹבָה וּבְבֵיתְךָ אֶעֱשֶׂה אֶת־הַפֶּסַח עִם־תַּלְמִידָי.

ככל שהנרטיב מתפתח, רחובות ירושלים מעידים על מסעו החגיגי של ישוע, לכאורה לקראת צליבתו.

הַוִּיהָ דולורוזה, או דרך הצער, כפי ששמה של המסורת מאוחר יותר, מסמנת את השביל שישוע פסע תחת משקל הצלב לעבר גולגותא, שָׁם נצלב.

הצליבה, אבן היסוד של הסוטריולוגיה הנוצרית, חֵקֶר תורת הישועה, המשקפת את הפרדוקס של מוות ואהבה אלוהית, המובלעת במילים מהבשורה על פי יוחנן.

בספר הבשורה על פי יוחנן פֶּרֶק ג', פסוק ט"ז, כִּי־אַהֲבָה רַבָּה אָהַב הָאֱלֹהִים אֶת־הָעוֹלָם, עַד־אֲשֶׁר נָתַן אֶת־בְּנוֹ אֶת־יְחִידוֹ, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא־יֹאבַד כָּל־הַמַּאֲמִין בּוֹ, כִּי אִם־יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָם.

תחייתו של ישוע, כפי שנחגגה על ידי הנוצרים, מקדשת את העיר עוד יותר, כשהיא מכריזה על ניצחון על המוות, ומזמינה את המאמינים לתקווה חיה.

הקבר הָרֵיק בירושלים עומד כסמל מתמשך לתקוות תחיית המתים, המובלע בהכרזת המלאכים לנשים שהגיעו לקבר.

בספר הבשורה על פי מַתִּי פרק כ"ח, פסוק ו', הוּא אֵינֶנּוּ פֹה כִּי־קָם, כַּאֲשֶׁר אָמָר בֹּאנָה, וּרְאֶינָה אֶת־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב־שָׁם הָאָדוֹן.

יתר על כן, הנרטיב של הקהילה הנוצרית הקדומה, כפי שתועד בספר מעשי השליחים, מעוגן בירושלים. ירידת רוח הקודש ביום חג השבועות, לציון לידתה של הכנסייה הנוצרית, התרחשה בירושלים.

בספר השליחים פרק ב, פסוקים א' עד ב', וּבְיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת נֶאֶסְפוּ כֻלָּם לֵב אֶחָד. וַיְהִי קוֹל רַעַשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם פִּתְאֹם כְּקוֹל רוּחַ סְעָרָה וַיְמַלֵּא אֶת־כָּל־הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם ישְׁבִים בּוֹ.

דרך אירועים מרכזיים אלה ואחרים, ירושלים הופכת לטופוגרפיה קדושה של האמונה הנוצרית, מקום שבו נרטיב האלוהים הצטלב עם ההיסטוריה האנושית, מה שמציע גאולה ותקווה.

העיר, על האבנים העתיקות שלה, מהדהדת את הנרטיב הנוצרי של אהבת ההקרבה, תקוות תחיית המתים, והרוח הקהילתית של חסידיו הראשונים של ישוע המשיח.

במסורת הנוצרית, ירושלים חורגת מגבולות גיאוגרפיים והיסטוריים, כדי להפוך לעדות חיה לנרטיב הגאולה העומד בבסיס האמונה הנוצרית, המחבר את המאמינים לאורך זמן ומרחב לאירועי היסוד של אמונתם.

ולכן, בנוסף לחשיבות שיש לירושלים לאמונות יהודיות-נוצריות, עלינו להפנות את תשומת לבנו למוסלמים.

המסע הלילי של מוחמד לירושלים

מה מייצגת ירושלים עבור האסלאם? בעיני המוסלמים, לירושלים יש חשיבות גבוהה, הנובעת מהחוויות הרוחניות העמוקות של מגלה האמת של אלוהים, הנביא מוחמד.

בין החוויות הללו, אירוע אסראא' ומעראג' תופס מקום משמעותי. המסע הלילי המופלא הזה, על פי ההערכות, התרחש בסביבות שנת 621 אחה"ס, והוא מונצח מדי שנה על ידי המוסלמים כרגע מרכזי בהיסטוריה האסלאמית.

המסע החל בכך, שהנביא מוחמד התעורר משנתו על ידי המלאך גבריאל. לאחר מכן הוא הובל ליצור מכונף בשם בורק, שנשא אותו מהמסגד הקדוש בְּמֶכָּה, אל-מסגד אל-חראם, אל המסגד הרחוק ביותר בעיר מֶכָּה, אל-מסגד אל-אקצא, בירושלים.

חֵלֶק זה של המסע הלילי ידוע בשם אסראא' ומעראג'. עם הגעתו לירושלים, קיבלה את פני הנביא מוחמד קהילת נביאים, שאותם הוביל בתפילה במסגד אל-אקצא, תוך ביסוס תפקידו כנביא האחרון בשורה ארוכה של שליחי האל.

רֶגַע זה של תפילה קהילתית מסמל אַחְדוּת של שליחות נבואית, המשתרעת על פני דורות רבים ומסורות דתיות, המתכנסות כולן בשטח הקדוש של ירושלים.

לאחר התפילה, יצא הנביא למיראג', ועלה לשמיים. כאן, הוא פגש כמה נביאים, כולל אדם, יוחנן המטביל, יוסף, אידריס, אהרון, משה ואברהם, כל מפגש מעשיר את הידע בחוויה הנבואית שלו.

הוצגו לו ממלכות שונות של גן עדן וגיהינום, וזכה לראיון עם אלוהים, ללא כל מתווך, זכות ייחודית לו. במהלך הראיון האלוהי הזה, הונהגו התפילות היומיות החובה בשם סאלח, המציינות קשר פולחני עמוק בין המאמין לאלוהים, שיש לקיים עד קץ הימים.

המסע השמימי הזה הגיע לשיאו עם שובו של הנביא מוחמד לְמֶכָּה באותו לילה, אבל ההדהוד הרוחני של האירוע הדהד לאורך זמן, וחרט לעד את משמעותה של ירושלים בלב המסורת האסלאמית.

הקוראן, כתב הקודש של האסלאם, מדגיש עוד יותר את חשיבותה של ירושלים, אם כי מבלי לציין את שמה המפורש של העיר. זה מקושר באופן מסורתי עם פסוקים מסוימים, בעיקר עם הפסוק המספר את מסע הלילה בסורה אסראא'.

בספר הקוראן, סורה 17 פסוק א', יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ שֶׁל הַמַּסִּיעַ אֶת עַבְדּוֹ בַּלַּיְלָה, מִן הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ אֶל הַמִּסְגָּד הַקִּיצוֹן, אֲשֶׁר נָתַנּוּ בִּרְכָתֵנוּ עַל סְבִיבוֹתָיו, לְמַעַן נִרְאֶה לוֹ אֶת אוֹתוֹתֵינוּ. הוּא שׁוֹמֵעַ וּמַבְחִין.

בפסוק זה, האזכור של "אל-מסגד אל-אקצא" "כמִּסְגָּד הַקִּיצוֹן", הוא מובן באופן מסורתי על ידי המוסלמים כמתייחס למסגד בירושלים.

הביטוי "בִּרְכָתֵנוּ עַל סְבִיבוֹתָיו", הוא נתפס כאישור אֱלֹהִי לגיאוגרפיה הקדושה של העיר, הקושר אותה לנרטיב הרחב יותר של התגלות אלוהית וחוויה נבואית.

יתרה מכך, נרטיב הקוראן מעלה את מורשתם ההיסטורית והרוחנית של הנביאים שקדמו למוחמד, שרבים מהם קשורים לירושלים ולסביבתה.

קשר זה מטפח תחושת המשכיות, והיסטוריה קדושה משותפת עם אמונות אברהם השונות המוקדמות יותר, ומעשיר את השטיח הדתי הרב-שכבתי של ירושלים.

הקוראן מְעַגֵּן עוד יותר את חשיבותה של ירושלים, באמצעות סיפור נרטיבים על הנביאים דוד ושלמה, הנערצים כמלכים ונביאים באסלאם.

שלטונם, חוכמתם והמנדטים האלוהיים שלהם, כפי שמסופר בקוראן, מטילים אור על המורשת הרוחנית המתמשכת של העיר, ששוזרים יחד את חוטי המלוכה, הַנְּבִיאוּת והמעורבות האלוהית עם האנושות.

בתודעה האסלאמית, ירושלים מחזיקה אפוא מראה לשאיפות הרוחניות, ולעיסוקים האלוהיים המגדירים את החוויה הדתית המוסלמית, ומעגנת אותה בתוך מסורת אברהם רחבה יותר, המכבדת את העיר כְּשַׁעַר אֶל האלוהים.

המשמעות ההיסטורית של ירושלים באסלאם מגבשת עוד יותר את המעמד הנערץ הזה, ושוזרת את העיר הארצית עם ההתקשרויות השמימיות המסופרות בנרטיב האסלאמי.

תמונה: AdobeAI

כיפת הסלע בירושלים

לאחר מותו של הנביא מוחמד, האימפריה האסלאמית הקדומה תחת הַחֲ'לִיפוֹת בתקופת הראשידון, היא יצאה לסדרה של כיבושים שהביאו שטחים עצומים לשלטון מוסלמי.

בשנת 638 אחה"ס, שש שנים בלבד לאחר פטירתו של הנביא, כבש הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב את ירושלים.

הַכְּנִיעָה הַשְּׁלֵוָה של העיר על ידי הפטריארך הנוצרי סופרוניוס לעומר, היא מסופרת לעתים קרובות ביראת כבוד במסורת האסלאמית, המסמלת רגע של מעורבות בין-דתית מכבדת.

תחת הַחֲ'לִיפוֹת האומיית, בית אומיה שלאחר מכן, הנוף הארכיטקטוני והדתי של ירושלים קושט באופן משמעותי, וסימן את קו הרקיע של העיר באנדרטאות אסלאמיות העומדות עד היום, כעדות למורשת האסלאמית של ירושלים.

בניית כיפת הסלע הסתיימה בשנת 691 אחה"ס באתר, לפי האמונה, היא המקום בו עלה הנביא מוחמד לשמיים בתקופת מיראג', ומסגד אל-אקצא הושלם בשנת 705 לספירה בקצה הדרומי של הר הבית, מה שחיזק את הקשר הרוחני האסלאמי לעיר.

כיפת הסלע, על כיפת הזהב המפוארת והמבנה המתומן שלה, מקיפה את הסלע הקדוש שממנו מאמינים שמוחמד עלה, בעוד מסגד אל-אקצא מספק מקום פולחן, וקישור פיזי למסע הלילי של הנביא.

מבנים מונומנטליים אלה הציגו לא רק את הפאר הארכיטקטוני של הציוויליזציה האסלאמית הקדומה, אלא גם הדגישו את הנרטיב הקדוש השוזר את האמונה האסלאמית עם העיר ירושלים.

הטיילת, הרחבה המארחת את הבניינים הללו, היא הפכה למרחב שבו נראה שהארצי והאלוהי, ההיסטורי והמטאפיזי מתלכדים, ומגלמים את המשמעות הרב-ממדית של ירושלים במסורת האסלאמית.

הנביא אברהם מקריב בנו באיסלאם

יתרה מזאת, הכתובות באזור הפנימי של כיפת הסלע מכילות כמה מהפסוקים מהקוראן המוקדמים ביותר ששרדו, המעידים על אמונות היסוד של האיסלאם, ועל אישור הַחֲ'לִיפוֹת האומיית את האמונה האסלאמית, מול מסורות דתיות אחרות הקיימות בעִיר.

כעיר נערצת על פני דתות אברהם, ירושלים מחזיקה במרקם הסיפורי שלה, סיפורים משותפים אך מובחנים בעיסוק האלוהי באנושות.

בין אלה ניתן למצוא את הנרטיב המהדהד עמוקות של משפטו של "הנביא אברהם", הקרבת בנו, המתפרשת באופן שונה בתוך המסורת האסלאמית והעברית, כל אחת מטיל אור ייחודי על אופייה הקדוש של העיר.

באיסלאם, הנרטיב על נכונותו של "הנביא אברהם" להקריב את בנו, הוא מונצח מדי שנה במהלך חג עיד אל-אדחה, חג איסלאמי מרכזי. הקוראן מספר על מבחן האמונה העמוק שעבר אברהם, אם כי מבלי לציין את שמו של הבן להקרבה.

סיפור הקוראן, המצוי בסורה א-צפת 37:102-107, וכאשר הוא הגיע לגיל אשר יכול לעבוד אתו, אמר, הו בני, אכן ראיתי בחלום כי עלי להקריב אוֹתְךָ, הַגֵּד לי מה דַּעְתְּךָ. הוא אמר, אוי אבי, עֲשֵׂה את מה שצווית לעשות, ואם ירצה אללה, תמצא אותי בין הסבלנים. וכאשר שניהם התמסרו לאללה, והניח את בנו על הפנים, קראנו אליו, הוי אברהם, הגשמת את החזון. אכן, אנו מתגמלים כך את עושי הטוב. אכן, זה היה המשפט הברור. ופדינו אותו בקורבן גדול.

בעוד שהקוראן אינו מזכיר במפורש את שמו של הבן, המסורת האסלאמית מזהה אותו לעתים קרובות כישמעאל, ולא כיצחק כמו בתנ"ך העברי. הבחנה זו מתיישבת עם השושלת האסלאמית, העוקבת אחר מוצאם של העם הערבי והנביא מוחמד עד לישמעאל, בנו של אברהם.

התנ"ך העברי, לעומת זאת, מזהה בבירור את יצחק כבן שיש להקריב, בנרטיב שנמצא בבראשית כ"ב.

בספר בראשית כ"ב, פסוק ב', וַיֹּאמֶר, קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

האירוע מתרחש בהר המוריה, המזוהה באופן מסורתי עם הר הבית בירושלים, ובכך קושר את הנרטיב לגיאוגרפיה הקדושה של העיר.

נרטיבים מנוגדים אלה מדגישים את המסלולים התיאולוגיים, וההיסטוריים הייחודיים בתוך המסורת האסלאמית והיהודית, שלכל אחד מהם מערך השלכות משלו על ההבנה והערצה של ירושלים.

בעוד שהנרטיב העברי מעגן את האירוע בנוף הפיזי של ירושלים, קושר אותו להקמת בית המקדש המאוחרת. לעומתו הנרטיב האסלאמי ממקם את האירוע בתוך נוף רוחני רחב יותר, ומחזק את השושלת הנבואית שהגיעה לשיאה בנביא מוחמד.

הגרסאות בסיפור אברהם ושרה

בשורש כל הסכסוך הנוכחי טמון העבר. ובעומק העבר הזה אנו מוצאים את הנרטיב של אַבְרָם וְשָׂרָי. בתחילה, אנו מתוודעים לאַבְרָם וְשָׂרָי, שאלוהים הבטיח להם שושלת שתצמח לאומה גדולה.

בספר בראשית פרק י"ב, פסוקים א' עד ב', וַיֹּאמֶר יַהַוֶה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה.

עם זאת, ככל שעובר הזמן וְשָׂרָי נשארת עקרה, ההבטחה נראית רחוקה. בְּצַעַד המשקף את מנהגי התקופה, שָׂרָי מציעה לאַבְרָם את המשרתת המצרית שלה, הגר, כפילגש ללדת ילד בשמה.

בספר בראשית פרק ט"ז, פסוקים א' עד ב', וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ, וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי יַהַוֶה מִלֶּדֶת, בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה, וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.

ההתעברות של ישמעאל, בנה של הָגָר, מביאה למתח בין שָׂרָי להָגָר, מה שמוביל לבריחתה הזמנית של הָגָר למדבר, שם היא זוכה להבטחה אלוהית להמון צאצאים.

בספר בראשית פרק ט"ז, פסוקים ט' עד י', וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יַהַוֶה, שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יַהַוֶה, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב.

באינטראקציה אלוהית משמעותית, אלוהים כרת ברית עם אַבְרָם וְשָׂרָי, ששמם שונה כעת לאברהם ושרה, המסמנת שלב חדש בתוכנית האלוהית המתהווה.

שינוי השמות הוא יותר מסמלי, זוהי תמיכת אלוהים וחזרה על ההבטחה שאברהם יהיה אב של עמים רבים, ושרה תהיה אם העמים. ההבטחה עושה צעד לקראת הגשמה, בלידתו המופלאה של יצחק לשרה.

לידתו של יצחק היא אירוע משמח, אך היא מעוררת מֵחָדָשׁ את המחלוקת בין שָׁרָה לְהָגָר, ומגיעה לשיא בגירושם של הָגָר וישמעאל למדבר.

עם זאת, מתגלה גם ההבטחה האלוהית להָגָר, בנוגע לעתידו של ישמעאל כַּאֲבִי אומה גדולה, המשקפת את ההבטחה שניתנה לאברהם.

הסיפור מתקדם עם ברכותיו של אברהם לבניו, המניחות את היסודות לעתיד אומות ישראל ועמי ערב. באמצעות יצחק נמשכת הבטחת הברית, המובילה אל שנים עשר שבטי ישראל, בעוד שבאמצעות ישמעאל קמה אומה גדולה, שהמסורת האסלאמית מזהה עם הערבים, ובסופו של דבר, הנביא מוחמד.

הקונפליקט בלוחות הקדומים

לפיכך, אנו מבינים שמה שמסתתר מאחורי כל הנרטיב של קונפליקטים עכשוויים, הוא דבר שהתקבע מאז המקורות הקדומים ביותר.

קיים קונפליקט סיפורי, מהטקסטים המקודשים ומהאלוהויות הנערצות והבריתות שנקבעו. כך שלמי שלומד את תיאוריית האנונאקי מהלוחות הקדומים, נראה שהקונפליקט איכשהו מהדהד עם האחים אֵנְקִי וְאֶנְלִיל.

דבר זה מוביל אותנו ישירות לאירועי כוכב הלכת ניבירו, ולהבדלים שנקבעו בין חוק הירושה לכס המלכותי, לבין הסכסוך בין אָנוּ וְאָלַאלוּ.

ע"פ הלוחות הקדומים, העיר ירושלים ממוקמת באזור הראשון, על תחומיו המקוריים של אֶנְלִיל, הוא יָהוֶה מֵהַמִּקְרָא, אדון הפיקוד, בנו של אָנוּ ואשתו הלגיטימית אָנְטוּ, למרות שהוא לא היה הבכור, כי הבכור הוא אֵנְקִי, בנו של אָנוּ עם הפילגש.

בלוחות הקדומים, ירושלים הפכה לטבור החדש של כדור הארץ, החולייה המקשרת בין שמים וארץ, ולמרכז השליטה של המשימה בסוף המבול שהרס את כדור הארץ.

סיכום

חשוב לזכור, אין מציאות סופית וגבול אולטימטיבי של האמת. אולם, אנו צריכים לחקור את כל נקודות המבט.

כאן, בערוץ הזה, לא תִּרְאֶה אותי טוען כי זו האמת המוחלטת. כאן, תהיה לך הזדמנות ללמוד ולבחור את מה שאתה מחשיב כַּהֹגֶן, סביר ואמיתי. במאבק הנוכחי, דם רב נשפך בשם הפולחן הדתי, הברכות כביכול, מהָאֱלֹהִים כביכול של העבר. הרבה דברים קרו בשם כתבים דתיים, שנאמר בהשראת הָאֱלֹהִים.

השאלה שנותרה היא, כמה זמן? הדיפלומטיה שלנו, עדיין לא הצליחה לפתור את הסכסוך העתיק הזה. הסכסוך מתחיל בהסכם השלום הראשון בהיסטוריה, ואם נמשיך כך, חתימת המלחמה האחרונה תהיה גם לעיר ירושלים.

רק אור הידע האישי, המביא אור גם לקולקטיב יכול להפרות את מוחנו, ולהציל אותנו מטרגדיה. האור הזה לא אמור להגיע מישויות חיצוניות, אלא צריך להגיע מעצמנו! אז בואו נתעורר! הבה נהפוך להיות כלי של שלום!