האמת מאחורי סיפורי התנך

עתיק-יומין

חשיפת לוחות האלוהים
ההיסטוריה הנסתרת של היקום

”כאשר עבר והווה נפגשים ויוצרים מציאות…“

צִמְצוּם אֻכְלוּסִין-אַתְרַחַסִיס סיפורי הבריאה והמבול הבבלי

מסר אישי

אם אתה חושש מלהטיל ספק באמיתות העמוקות ביותר שלך, עליך לדעת שייתכן שהמידע הזה לא בשבילך.

אך אם החלטת להמשיך לקרוא, אז לפני שנתחיל לספר, קודם נסיר את חגורת הבושה. מתחילים…

מקרא

① פרק א', "אַתְרָחָסִיס הַלּוּחוֹת הַקְּדוּמִים".
② פרק ב' "מֶרֶד האֱלֹהִים".
③ פרק ג', "בְּרִיאַת בְּנֵי הָאָדָם".
④ פרק ד', "צִמְצוּם אֻכְלוּסִין".
⑤ פרק ה', "הַמַּבּוּל הַגָּדוֹל".

*אֶנְלִיל האֱלֹהִים הוא יַהַוֶה האֱלֹהִים המופיע במקרא.

הקדמה

מבוסס על הכתב המקורי, לוח החימר אַתְרַחַסִיס שבכתב היתדות, בְּנֹסַח המקראי, שמתוארך מלפני 4,000 שנה, על סיפורים מתקופה קדומה הרבה יותר, הרבה לפני התנ"ך והמקרא. 

יָהוֶה מצווה על מגיפות ומחלות

ויהי בעת ההיא, כאשר נוצרו בני האדם, הם יקבלו עליהם את העבודה הקשה. וייגשו האנשים למלאכה, ובעזרת מעדריהם והאתים יחפרו תעלות, ויבנו מקדשים לאֱלֹהִים. ויעברו אלף ומאתיים שנים, ובני האדם פרו ורבו והקימו רעש רב. בעשותם זאת התרבו ולא ימותו.

וישמע אֶנְלִיל את קולם של האנשים, אשר דמה בעיניו לְגְעַיָּה רמה של שור, ויפנה אל אֱלֹהִים ויאמר, רבתה צעקת האנשים, והרעש מפריע שנתי ומנוחתי, צַוּוּ ותבוא נא המגיפה על בני האדם. נַמְתַר, אל המגיפה, הפסק את צעקתם, כרוח הסערה, יַשּׁוּבוּ לעברם המחלות והמגיפות. וַיצֻוּוּ האֱלֹהִים, ובאה המגיפה על בני האדם. וישלח נַמְתַר את המחלות והמגיפות על האנושות, ויפחתו האנשים במספרם, והרעש שהוקם נחלש.

ויהי באותם הימים, חי בארץ אדם חכם מאוד וּשְׁמוֹ אַתְרַחַסִיס. כה חכם היה, עד שאֶנְקִי, אל החוכמה, נהג לשוחח עימו. מִשֶּׁרַבּוּ המגיפות, פנה אַתְרַחַסִיס לאֶנְקִי ויתחנן לפניו ויאמר, אדוני, בני האדם סובלים, המחלות שהבאתם אתה וחבריך האֱלֹהִים, משמידות את האנושות. הו אֶנְקִי, אדוני, הרי הנך תכננת את בריאתנו, וכעת נתת יד להשמדתנו, עד מתי יבואו עלינו המחלות והמגיפות האלה?

וישמע אֶנְקִי את זעקת עָבְדוֹ אַתְרַחַסִיס ויאמר לו, אֱסֹף אליך לביתך את זקני העיר, ואמור להם שיכריזו באוזני כול, לא תעבדו את אלוהיכם ולא תתפללו לאלותיכם, עָבְדוּ רק את נַמְתַר, אל המגיפה תעבדו, גשו למקדשו, ושאו אליו מנחות זבחים וקורבנות. אז יתבייש נַמְתַר במעשיו ויסיר את המגיפה, לֵךְ וֶאֱמֹר לזקני עירך.

ויעשה אַתְרַחַסִיס כאשר נצטווה, וְיֶאֱסֹף אליו את זקני העיר ויספר להם על עצת אֶנְקִי. וישמעו הזקנים את דבריו, ויבנו מקדש חדש לנַמְתַר. אחר כן ויצאו לרחבי הארץ, ויכריזו בכל קצוות הארץ כי יש להביא קורבנות זבחים ומנחות לנַמְתַר. ואכן, יען כי הוקרבו הקורבנות, ויעצור נַמְתַר את המגיפות כולן.

עונש מוות למפריע מנוחת יַהַוֶה

ספר שמות פרק ל"א, ניתן לקרוא שקיימת הקפדה, על שמירת יום השבת, שמירה על השקט בדומה למסופר בלוחות. כמו כן, מתואר מה יקרה אם לא נשמור על יום השבת של יַהַוֶה.

ספר שמות פרק ל"א, פסוק ט"ו, כל מי שלא ישמור על יום-השבת יוצא להורג, כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת.

יָהוֶה מצווה הפסקת הגשמים לבצורת

ויחלפו אלף ומאתיים שנים נוספות, בני האדם פרו ורבו והקימו רעש רב. האנשים התרבו אך לא מתו. וישמע אֶנְלִיל את קול האנשים, גם הפעם דמה בעיניו לְגְעַיָּה רמה של שור, ויפנה אל האֱלֹהִים ויאמר, רבתה צעקת האנשים, והרעש מפריע שנתי ומנוחתי. צַוּוּ נא וייפסק מזונם של האנשים, הַמְעִיטוּ את צמחי המאכל, ורעב כבד יבוא על הארץ. יפסיק אַדַד, אל הסערה את גשמיו מן השמים, ומן המעיינות אשר בארץ יפסיקו לנבוע מים, תישוב נא רוח ותייבש את האדמה. עננים רבים יכסו את השמים, אך לא ימטירו גשם, יקטין השדה את תנובתו. ונִיסַבַּהּ, אלת הדגן, לא תיניק את האדמה, תחדל שמחה מן הארץ, ורעש האנשים יפסיק ולא נשמע עוד.

וַיצֻוּוּ האֱלֹהִים, וייפסק מזונם של בני האדם. אַדַד, אל הסערה, לא המטיר עוד גשמים ובצורת באה לעולם. וייגש שוב החכם אַתְרַחַסִיס אל אֶנְקִי ויתחנן לפניו. אדוני, בני האדם סובלים, רעב כבד הבאתם אתה וחבריך האֱלֹהִים, משמיד הוא את האנושות. אֶנְקִי, אדוני, הרי אתה תכננת את בריאתנו, וכעת נותן אתה יד להשמדתנו, עד מָתַי יוסף ויבוא עלינו הרעב הנורא הזה?

וישמע אֶנְקִי את זעקת עָבְדוֹ אַתְרַחַסִיס, ויעץ לו עצה דומה לזו שיעץ לו בראשונה. אֱסֹף אליך הביתה את זקני עירך, ואמור להם שיכריזו באוזני כל לאמור, לא תעבדו את אלהיכם ולא תתפללו לאלותיכם, רק את אַדַד, אל הגשם והסערה, תעבדו. גשו למקדשו, ושאו אליו מנחות זבחים וקורבנות.

בעשותכם את כל אלה, אז יתבייש אַדַד במעשיו ויסיר את הרעב. לֵךְ הוֹדַע לזקני עירך, ויעשה אַתְרַחַסִיס כאשר נצטווה, וַיֶּאֱסֹף אליו את זקני העיר, ויספר להם על עצת אֶנְקִי. וישמעו הזקנים את דבריו, ויבנו מקדש חדש לאַדַד. בעשותם זאת, ויצאו לרחבי הארץ ויכריזו בכל מקום, כי יש להביא קורבנות זבחים ומנחות לאַדַד.

ואכן, עם בוא הבוקר, כאשר הוקרבו הקורבנות והזבחים, וימטיר אַדַד גשמי ברכה על הארץ, וכאשר הגיע הלילה המטיר טל על האדמה. השדות שבו להצמיח את יבולם, והרעב חלף. חלפו אלף ומאתיים שנים נוספות, בני האדם פרו ורבו והקימו רעש רב. הם התרבו אך לא מתו.

תמונה: Thetora

יָהוֶה מצווה שבע שנים לבצורת בלוחות

וישמע אֶנְלִיל את קול האנשים, שוב דמה בעיניו לְגְעַיָּה רמה של שור, ויפנה אל האֱלֹהִים ויאמר, רבתה צעקת האנשים, והרעש מפריע את שנתי ומנוחתי. יבוא עליהם הפעם רעב כבד ומחסור גדולים עוד יותר. בַּשָּׁמַיִם למעלה יהפוך אַדַד את גשמיו לנדירים, ולמטה הנהר ייסכר, מימיו לא יוכלו לגאות. השדות יקטינו את יבולם, אלת הדגן נִיסַבַּה, תסב את חָזָהּ מן הארץ, השדות השחורים מאדמה טובה, ילבינו מאדמה חרבה, הערבה תצמיח אך מלח. הארץ תעצור את רַחְמָהּ, צמחים ודגן לא יֵצְאוּ ממנה, חולי ישכון בגופם של האנשים, רחם הנשים יתכווץ ללא הכר, ולא יוליד עוד תינוקות. יופקד אַדַד אל הסערה, ואַנּוּ אל השמים על הרקיע, כך שלא ייתנו לגשם וּמָטָר לרדת. יופקדו האלהים סִין וְנֶרְגַל לשמור על הארץ, וְאָנֹכִי אפקח עליהם שיחדל פריון מן הארץ. יופקד האל אֶנְקִי על הים, לשמור אותו סגור על מנעול ובריח בעזרת מפלצות הַלַחְמוּ. הפעם, לא אֶתֵּן שאחד מאיתנו, האלהים, יגלה לבני האדם כיצד לבטל את רוע הגזירה. וַיֹּאמֶר אל אֶנְקִי, הנני אוסר עליך לדבר עם האנשים, היזהר, בזאת הִשְׁבַּעַתִּי אותך.

כך היה, ובאה הקללה הגדולה על הארץ. ויפסק הגשם, הנהר לא הציף את השדות, השדות הקטינו יבולם, האדמה השחורה והפורייה הפכה לְבָנָה וַחֲרֵבָה, הערבה כוסתה מלח, מחסור גדול היה במזון, מגיפות ומחלות באו לעולם, ופריון חדל מן הארץ.

בתום שנה אחת, וַיְכַלּוּ בני האדם את המזון הישן. בתום השנה השנייה, ויוותר מזון רק במחסני התבואה. בתום השנה השלישית, וישתנה מראה האנשים, ופניהם החווירו מרעב. בתום השנה הרביעית, רגלי האנשים התקצרו, כתפיהם הוצרו, והם התהלכו כפופים ברחובות.

בתום השנה החמישית, בת הביטה בקנאה במזון המועט של אמה, ואם הביטה בקנאה במזון המועט של בתה. בתום השנה השישית, הבת נאכלה כארוחה, והבן שימש כמזון. בהגיע השנה השביעית, בני האדם רבו ללא הרף על מזונם, ומראה פניהם היה מפחיד, החיים נשקו למוות.

וילך החכם אַתְרַחַסִיס לחפש אחר אֶנְקִי, אך לא מְצָאוֹ. היה אַתְרַחַסִיס מסתובב ובוכה כל היום. בייאושו ניגש בחצי הלילה לשפת הנהר, הכין מִנְחָה, הניח אותה במי הנהר ואמר, יקח נא זרם המים את הַמִּנְחָה, יישא נא אותה הנהר, מנחתי תגיע נא לאֶנְקִי אדוני היושב בְּאַפְּסוּ, הלא הם מי התהום המתוקים. יקבל נא אֶנְקִי את מנחתי, יראה אותה, יזכור אותי ויודיעני נא מה עלי לעשות.

וישלח אַתְרַחַסִיס את מִנְחָתוֹ על פני המים, וַיֵּשֶׁב על שפת הנהר ויבכה. ותינשא מנחתו על פני הנהר ותגיעה עד לאַפְּסוּ. ראה אֶנְקִי את הַמִּנְחָה, ושמע את קולו של אַתְרַחַסִיס עולה מתוכה. מייד קרא לשתי מפלצות הַלַחְמוּ אשר שמרו על פתח האַפְּסוּ, וַיֹּאמֶר. מהרו אֶל אַתְרַחַסִיס, אשר שלח את הַמִּנְחָה, וַיצֻוּוּה עליהן. רְאוּ מה מצבו, וְאִמְרוּ לו כי זוכר אני אותו. וְיֵצְאוּ מייד שתי מפלצות הַלַחְמוּ, ויחצו את הנהר, ויגיעו לאַתְרַחַסִיס.

וכך אמרו לו, אתה, האדם הבוכה, מנחתך ירדה אל האַפְּסוּ. וישמע אֶנְקִי את קולך, ויזכור אותך, וישלח אותנו אליך. וישתחווה אַתְרַחַסִיס אפיים ארצה, וינשק את האדמה אשר למרגלות המפלצות. והיה, אך סיימו לדבר, מייד נעלמו במים העמוקים, וְיָשׁוּבוּ אל אֶנְקִי.

וַיְסַפְּרוּ לאֶנְקִי על בכיו של אַתְרַחַסִיס, ועל שמחתו כאשר נודע לו שאֶנְקִי זוכרו. וַיֹּאמֶר אֶנְקִי לעוזרו אוּסְּמוּ, לֵךְ לאַתְרַחַסִיס ואמור לו, טעם הארץ כטעם האנשים, הם רעבים והיא רעבה. אולם עמוק בַּמַּיִם ישנם דגים רבים. ואשלח אותם אליך, ויאכלו בני האדם. וימסור אוּסְּמוּ לאַתְרַחַסִיס את דברי אֶנְקִי. וישלח אֶנְקִי דגים לבני האדם, ויאכלו ורעבונם פסק.

ויפנה אֶנְלִיל אל האלהים וַיֹּאמֶר, אנחנו נשבענו שלא להפר את הרעב, אַנוּ ואַדַד שמרו על השמים מעל, סִין, נֶרְגַל וְאָנֹכִי שמרנו על הארץ מִתַּחַת. על אֶנְקִי פקדתי שישמור על בָּרִיחַ הים, אך הוא שיחרר את שפע הדגים ויבול הים אל בני האדם. ויביאו נא עתה אלי שני שליחים, ואעביר דרכם מֶסֶר לאֶנְקִי.

ויביאו לפניו שני שליחים, וַיֹּאמֶר אֶנְלִיל להם, כה אִמְרוּ לאֶנְקִי, אנחנו נשבענו שלא להפר את הרעב, אַנוּ ואַדַד שמרו על השמים מעל, וְסִין, נֶרְגַל וְאָנֹכִי שמרנו על הארץ מִתַּחַת. על אֶנְקִי, פקדתי כי ישמור על בָּרִיחַ הים, אך הוא שחרר את שפע הדגים, ויבול הים אל בני האדם.

שבע השנים הרעות במקרא

בספר בראשית פרק מ"א, מתקופת יוסף במצרים, מתוארת קללת המחסור שפגעה בתבואת השדה ובמזון, והביאה לרעב גדול שנמשך שבע שנים.

בספר בראשית פרק מ"א פסוק כ"ז, וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרָקוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִׁבֹּלִים הָרֵקוֹת שְּׁדֻפוֹת הַקָּדִים, יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב.