האמת מאחורי סיפורי התנך

עתיק-יומין

חשיפת לוחות האלוהים
ההיסטוריה הנסתרת של היקום

”כאשר עבר והווה נפגשים ויוצרים מציאות…“

הַמַּבּוּל הַגָּדוֹל-אַתְרַחַסִיס סיפורי הבריאה והמבול הבבלי

מסר אישי

אם אתה חושש מלהטיל ספק באמיתות העמוקות ביותר שלך, עליך לדעת שייתכן שהמידע הזה לא בשבילך.

אך אם החלטת להמשיך לקרוא, אז לפני שנתחיל לספר, קודם נסיר את חגורת הבושה. מתחילים…

מקרא

① פרק א', "אַתְרָחָסִיס הַלּוּחוֹת הַקְּדוּמִים".
② פרק ב' "מֶרֶד האֱלֹהִים".
③ פרק ג', "בְּרִיאַת בְּנֵי הָאָדָם".
④ פרק ד', "צִמְצוּם אֻכְלוּסִין".
⑤ פרק ה', "הַמַּבּוּל הַגָּדוֹל".

*אֶנְלִיל האֱלֹהִים הוא יַהַוֶה האֱלֹהִים המופיע במקרא.

הקדמה

מבוסס על הכתב המקורי, לוח החימר אַתְרַחַסִיס שבכתב היתדות, בְּנֹסַח המקראי, שמתוארך מלפני 4,000 שנה, על סיפורים מתקופה קדומה הרבה יותר, הרבה לפני התנ"ך והמקרא. 

שבועת האלהים להשמדת בני האדם

כאשר חָצוּ שני השליחים את הים הרחב, ויחזרו על דברי אֶנְלִיל לפני אֶנְקִי. וישמע זאת אֶאַה אֶנְקִי וישלח עימם מֶסֶר אל אֶנְלִיל, "אמת, מִנִּיתָ את אַנוּ ואַדַד שישמרו על השמים, מִנִּיתָ עצמך סִין ונֶרְגַל לשמור על הארץ, ואותי מִנִּיתָ לשמור על הים, כדי שיהיה סגור על מנעול ובריח. כך אמנם עשיתי, כיצד אם כן ברחו ממני שפע הַדָּגִים? להקת דגים גדולה אחת, הצטרפה ללהקת דגים גדולה אחרת. ותהיי הלהקה החדשה שנוצרה כה גדולה, עד ששברה את בָּרִיחַ הים לשניים, והצליחה לחמוק, אני עצמי הענשתי את מפלצות הַלַחְמוּ על שנכשלו בשמירתן על בריח הים".

וימסרו השליחים לאֶנְלִיל את דברי אֶנְקִי. וישמע אֶנְלִיל את הדברים וַיֹּאמֶר, "אם כן, נישבע הפעם על הבאת מבול שישמיד את האנושות לחלוטין!, נישבע כולנו!", ויעשו האֱלֹהִים כדבריו. ראשון נִשְׂבַּע אַנוּ, אחריו נִשְׂבַּע אֶנְלִיל, ולאחר מכן נִשְׁבְּעוּ שאר האֱלֹהִים. וישלחו לקרוא לאֶנְקִי, אשר יבוא להישבע עימם.

וָיַגִּיעַ אֶנְקִי אל אסיפת האלהים אך סירב להישבע באומרו, "מדוע הנכם מבקשים את שבועתי? האם אשלח ידי כנגד בני האדם אשר יצרתי? המבול, אשר אודותיו אתם מְדַבְּרִים, מה הוא? אינני מכירו! האם אני אביא מבול? אִם רוֹצֶה אֶנְלִיל בְּמַבּוּל, יביא אותו הוא".

הוראות לבניית האונייה למבול

וַיִּדְרֹשׁ אֶנְלִיל כי אֶנְקִי יישבע שלא יגלה את דבר המבול לבני האדם, ויעשה אֶאָה כדבריו. וַיֵּצֵא אֶנְקִי מן האסיפה ובליבו גמלה החלטה, להזהיר את אַתְרַחַסִיס מפני האסון הממשמש ובא. יען כי נשבע לְבַל ידבר עם בני האדם, וייגש אל הסוכה בה ישן אַתְרַחַסִיס. הייתה זו סוכת קָנִים שבה נהג אַתְרַחַסִיס לשכב, כדי לחזות בחלום שיבשר לו על העתיד לבוא.

ויעמוד אֶנְקִי לפני הסוכה וַיֹּאמֶר, "דופן סוכה, שמעי אותי! גָּדֵר קָנִים, הקשיבי נא לדבריי! זו העת את הבית הֲרֹס ואונייה בְּנֵה! מֵאָס בִּרְכוּשׁ וְחָיֶה נפש! בְּנֵה אונייה גדולה, אטומה מכל צדדיה, כך שאפילו קרני השמש לא יחדרו אליה. בְּנֵה אותה חזקה ויציבה, מצופה כולה זֶפֶת, יען כי מבול גדול יבוא על הארץ.

זכור את הסימן לתחילת המבול, רוח חזקה תבוא, והשמים ימטירו להקות דגים וציפורים! בהופיע סימן זה, היכנס לאונייה, הַכְנֵס לתוכה את דגניך, מזונך וחפציך. עימך ייכנסו גם אשתך, משפחתך, ואומנים שונים.

אשלח אליך את חיות השדה ואת הבהמות האוכלות עשב, ועליך להכניס לאונייה גם אותן. "עתה היראה אֶנְקִי לאַתְרַחַסִיס שעון מים. הוא מילא אותו במים כדי שבעה ימים, הפך אותו, והודיע לו, "כשיאזלו המים, בתום הלילה השביעי, יחל המבול". וַיֹּאמֶר לו אַתְרַחַסִיס, "מעולם לא בניתי אונייה. צַיֵּר לי על הקרקע תרשים, אתבונן בו, אלמד אותו, ואדע כיצד לבנות אותה".

בניית הספינה למבול

ויצייר אֶנְקִי תרשים על הארץ, ואַתְרַחַסִיס למד הכיצד לבנות את האונייה. וְיֶאֱסֹף אַתְרַחַסִיס אליו את זקני העיר וַיֹּאמֶר להם, "נפלה מחלוקת בין האל שלי, אֶנְקִי, לבין האלהים שלכם. קשה במיוחד ריבו של אֶנְקִי עם אֶנְלִיל. על כן לא אוכל עוד לשבת עימכם, אנשי אֶנְלִיל.

וַיֹּאמֶר, עלי לנסוע אל אֶנְקִי היושב בְּאַפְסוּ, במי התהום, ולשם כך ציווה עָלַי אֶנְקִי לבנות אונייה. אנא נא עזרו לי לבנות אותה!" ויקראו זקני העיר לכל מי שיכול, לבוא ולסייע בבניית האונייה. ויבוא הנגר עם גַּרְזִנּוֹ, ויבוא אוֹמָן הַקָּנִים עם אבן החיתוך אשר לו. ילד קטן נשא זפת, ועני מרוד אחד הביא מספר חפצים העשויים להועיל.

במשך חמישה ימים ויבנו את האונייה. כל ימי העבודה שחט אַתְרַחַסִיס שוורים עבור הפועלים, וְיִשְׁחֹט עבורם טלאים וישקה אותם בְּבִירָה, שיכר ויין כמים. ויתענגו על הסעודות כמו הייתה זו חגיגת ראש השנה.

ביום השישי ויעבדו כולם מזריחת השמש, ובטרם השקיעה הייתה האונייה מוכנה. גְּדוֹלָה ויפה הייתה, אטומה ומצופה כולה זֶפֶת, כפי שציווה אֶנְקִי. במאמצים רבים השיקו הפועלים את האונייה, קדימה ואחורה הזיזו את המוטות לעבר המדרון, עד ששני שלישים ממנה שקעו במים. עתה ויכניס אַתְרַחַסִיס אל האונייה את רכושו. ויכניס גם צאן ובקר, בהמות טהורות ולא טהורות, עופות וחיות בר.

ביום השביעי ויכנס את כל משפחתו סמוך לְפֶתַח האונייה, ויכין להם סעודה גדולה, ויאכלו וישתו. אך אַתְרַחַסִיס, לא יכול היה לשבת ולאכול, הוא נכנס ויצא, הלך כה וכה, טרוד ושבור לב. לא זו בלבד שלא יכול היה להכניס אוכל לפיו מרוב דאגה, אלא אף הקיא.

המבול להשמדת בני האדם

הנה נשמעה מבין העננים שאגת אַדַד, אל הסערה. אך שמע אַתְרַחַסִיס את השאגה, ויכניס את משפחתו לאונייה, ויאטום את דלתה בזפת. ברגע זה שאג שוב אַדַד, והרוחות החלו לנשוב בזעף. להקות דגים וציפורים הומטרו מן השמים. וְיַחְתֹּךְ אַתְרַחַסִיס את חבל העגינה, וישחרר את האונייה אל המים הגועשים. רוח עזה נשבה והסערה החלה. וירכב אַדַד על ארבע הרוחות, רוח הדרום, רוח הצפון, רוח המזרח, ורוח המערב, כאילו היו פרדים.

יחד עימו נשבו אף רוח הסופה, רוח הסערה, סופת הגשמים, והרוח הרעה. ויתקדם אַדַד, רכוב על גבי הרוחות. מרכבת האלהים החלה לדהור, להרוג ולהכות. האל נִינוּרְתַהּ הציף את הסכרים, והאל אַרְכַּל עקר את העמודים. ציפור האבזר הגדולה קרעה בציפורניה את השמים, הפכה את הארץ כמו סיר ושפכה את תכולתה.

במשך יום שלם נָשְׁבוּ רוחות הסער במהירות עצומה, ואז בא המבול, כמו בִּקְרַב פתאומי השתנה הכול, איש לא יכול היה לראות את זולתו, או לזהות את מכריו בתוך ההרס. המבול געה כמו שור, כמו עיט דורס שרקו הרוחות. החושך גבר, אור השמש נעלם כְּלֹא היה. ויצופו גופות על פני המים כזבובים. במשך שישה ימים ושבעה לילות נָשְׁבָה הרוח, שָׁטַף הגשם, השתוללה הסערה, ניתך המבול.

תמונה: Thetora

חרטת האלהים על השמדת בני האדם

וישמעו האֱלֹהִים את קול המבול ונבהלו מאוד. ויעזבו את הארץ, ויעלו השמיטה אל אָנוּ, וישכבו שם מכורבלים ככלבים. רעבים וצמאים היו, באין מי שיאכיל אותם קורבנות וזבחים. ויתעצב אֶנְקִי מאוד בִּרְאוֹתוֹ את בניו, בני האדם, מושלכים לפניו.

בֶּלֶת-אִילִי, אלת הלידה הגדולה, ותחלה מרוב צער, וקצף של חולי כיסה את שפתיה. ותבכה ותחל לצרוח כאישה בציריה.

כיצד העלו אֶנְלִיל ואָנוּ את הרעיון הנורא הזה? ואני עצמי שמעתי בקולם! איך הייתי אני שותפה להחלטת מועצת האלהים להשמיד את האנושות? צֶאֱצָאֵי, בני האדם, מוטלים עתה כזבובים מתים, ואני, כמו היושב בבית האבלים, מוריד דמעות דומם. מעתה תהיה ישיבתי בשמיים כישיבה בבית זר. ראיתי עכשיו את בָּנָי כשפיריות מתות, הם ממלאים את גדת הנהר! ראיתי זאת ובכיתי עליהם.

כך בכתה בֶּלֶת-אִילִי על גורל בני האדם, ועימה בכו האלהים האחרים, פניהם רטובים ושפתיהם יבשות ומוכות קדחת. בֶּלֶת-אִילִי היתה עכשיו שְׂבְעַת צער וצמאה לְמִנְחַת שיכר. ביום השביעי שָׁכְכָה הסערה, הים רַגַּע והמבול פסק. פתח אַתְרַחַסִיס את צוהר הספינה, ואור השמש נפל על לחייו. הוא הביט החוצה מן הפתח וראה, מזג האוויר היה שקט ויציב, אך כל בני האדם הפכו לעפר.

הספינה מוצאת יַבָּשָׁה

פני המים היו שטוחים לחלוטין, ורק בארבעה עשר מקומות על פני המים, ניתן היה לִרְאוֹת יַבָּשָׁה מבצבצת. וַיֵּשֶׁב אַתְרַחַסִיס תחתיו ובכה, ודמעות זלגו על לחייו. לפתע נתקלה הספינה באחד מגושי היבשה שהזדקרו מעל פני המים. הייתה זו פסגתו של הר ניציר, והספינה נָחָה עליה לבלי נוע במשך שישה ימים.

כאשר הגיע היום השביעי, וישלח אַתְרַחַסִיס יונה החוצה. היונה עפה, אך עד מהרה שבה אליו, יען כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. אַחַר שלח החוצה סנונית. הסנונית עפה, אך עד מהרה שָׁבָה אליו אף היא, כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. עתה וישלח עורב שחור. העורב עף החוצה וראה כי קלו המים. וימצא מזון, ניתר, קד, ולא שב עוד.

יצא אַתְרַחַסִיס מן הספינה אל פסגת ההר, והזדרז להקריב שם מִנְחָה. הוא העלה קטורת בשבע צלחות, תַּחְתָּן עָרַם ענפי ארז וְסוּף. הריחו האלהים הרעבים את הניחוח המתוק, נקהלו סביב כזבובים, והחלו לאכול מן הַמִּנְחָה.

אַתְרַחַסִיס נכנס לספינה והתבונן בהם משם. עם האלהים האחרים הגיעה האלה בֶּלֶת-אִילִי, כשהיא מניפה את שרשרת זבובי הספיר אשר הכין לה האל אָנוּ. "הו, אלהים", אמרה, "מי ייתן וזבובי הספיר הגדולים שבשרשרת זו שלי יזכירו לי את הימים הללו, ולעולם לא אשכחם".

הצלת האדם והיצורים בספינה

כעת ייאספו נא כל האלהים אל הקטורת, אך אֶנְלִיל בל יקרב אליה, כי בעצתו הרעה הביא את המבול והועיד לאנשי אבדון!" עוד היא מדברת, הגיע אֶנְלִיל. הוא הבחין בספינה ונמלא כעס. "כיצד נמלט בעל חיים זה?" שאל בזעם את האלהים, "איש לא היה אמור לשרוד את ההרס!", " מי אם לא אֶנְקִי גרם לכך".

מיהר אָנוּ להשיב, "רק אֶנְקִי, אל החוכמה, יודע כיצד כל הדברים נעשים, ויכול היה לְמַלֵּט אדם מן המבול". שמע אֶנְקִי את ההאשמות המופנות כלפיו, ומיהר לומר לאֶנְלִיל, "אתה החכם שבאלים, הגיבור שבהם. כיצד יכולת לעוץ עצה כה רעה ולהביא את המבול? אם רצית להפחית את מספר בני האדם, יכולת להעניש את הראויים לכך בלבד, יכולת לתת לפושע לשאת את פשעו, ולחוטא לשאת את חטאו. במקום המבול יכולת לעורר אריה או זאב שיפחית את מספרם של בני האדם, אין צורך להשמיד את כולם! ובאשר לי, לא גיליתי את סוד האלהים הגדולים, רק הִנְּחְתִּי את אַתְרַחַסִיס לראות חלום, ומן החלום הוא למד על סודנו. עשיתי זאת כדי להציל ולשמור את החיים על פני האדמה".

וישמע אֶנְלִיל את דברי אֶנְקִי, ויקבל את דבריו, וַיֹּאמֶר, "אם כן, אתה ובֶּלֶת-אִילִי, אשר יצרתם את האדם, עוצו עצה כדי שבני האדם לא יִפְרוּ וְיִרְבּוּ כל כך, ורעשם לא יפריע עוד את מנוחתי.

פשרת האלהים לצמצום בני האדם

אמר אֶנְקִי לבֶּלֶת-אִילִי, "את, אלת הלידה, קובעת הגורלות, קבעי מוות טבעי לבני האדם! דאגי לכך שתהיינה נשים עקרות, שאינן יכולות ללדת, לצד הנשים היולדות. קבעי מישרות כהונה לנשים, אשר תהפוכנה אותן אסורות לגברים וצרי שֵׁדָה הורגת תינוקות, אשר תחטוף את העולל מברכי יולדתו".

הסכימה בֶּלֶת-אִילִי לעצת אֶנְקִי, והכריזה, "אכן, כך יפחת מספר בני האדם. אך את המבול לא נשכח לעולם! נזכור אותו לנצח".

בסיפור אַתְרַחַסִיס, האֱלֹהִים מריחים את בשר הקורבן ומצטערים, הם מבטיחים לא ליצור מבול יותר. בַּמִּקְרָא מסופר שנוח לוקח בשר ועוף טרי, ועושה אותם על האש כְּמִנְחָה או כמזון עבור אֱלֹהִים. האֱלֹהִים מריח את הריח המתוק של הבשר על האש, ומבטיח לעצמו לא לקלל שוב את כדור הארץ בגלל האדם.

בסֵפֶר בראשית, פרק ח', פסוק כ', יִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, וּמִכָּל הָעוֹף הַטָּהֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. כ"א, וַיָּרַח יַהַוֶה אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יַהַוֶה אֶל־לִבּוֹ, לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם.

סיכום

המיתוס הָאַכַּדִּי "אַתְרַחַסִיס" מוכר לנו מעותקים אחדים שנכתבו כבר במחצית הראשונה של הָאֶלֶף השני לפנה"ס. וכן מעותקים רבים מן האלף הראשון לפנה"ס.

שני מוטיבים מרכזיים במיתוס, המבול ובריאת האדם.

לסיפור המבול ישנה מקבילה שומרית אשר הועלתה על הכתב בתקופה שבה נכתב המיתוס "אַתְרַחַסִיס", אך ייתכן כי היא עצמה מושפעת מן המסורת האכדית שהצגנו כאן, המקבילה השומרית לא הוצגה מכיוון שהיא מקוטעת מאוד.

גם תיאור המבול ב"עלילות גִּלְגָּמֵשׁ" יונק מן המיתוס "אַתְרַחַסִיס", אם כי כבר במיתוס השומרי הקדום "מותו של גִּלְגָּמֵשׁ" ישנו רֶמֶז לסיפור על מבול וגיבורו, שם הוא מכונה זִיאוֹסוֹדְרָה.

אי אפשר לקורא העברי, שלא להבחין בקווי הדמיון בין סיפור המבול המתואר ב"אַתְרַחַסִיס" ובעלילות גִּלְגָּמֵשׁ", לבין זה המתואר בפרשת "נֹחַ" שבספר בראשית.